כַּסָּת
*, ש"ז, — אומן שמלאכתו לעשות כסתות: בן ציצית הכסת1 (גיט' נו.).
1 לפי הפרוש בגמ' שם: שהיתה ציצתו נגררת על גבי כרים וכסתות, ע"כ, נראה שהם קראו גם מלה זו כֶּסת, אך נראה כי פרוש זה אינו אלא מדרש מלים המוני, והעקר הוא שאומנתו היתה לעשות כסתות, והוא היה עשיר גדול אולי ממלאכה זו.