, פ"י, לָחֲמוּ, אֶלְחַם, תִּלְחַם, לַחֲמוּ, לִלְחוֹם, לָחוּם, לְחֻמֵי, — לָחַם פלוני, אכל לֶחֶם, essen; manger; eat : כי תשב לִלְחוֹם את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת שכין בלעך אם בעל נפש אתה (משלי כג א=ב).  אל תִּלְחַם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמתיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך (שם ו=ז). — ולָחַם בהמטעמים: אל תט לבי לדבר רע להתעולל עללות ברשע את אישים פעלי און ובל אֶלְחַם במנעמיהם (תהל' קמא ד).  — ובמליצה: כי לָחֲמוּ (הרשעים) לחם רשע ויין חמסים ישתו (משלי ד יז).  לכו לַחֲמוּ בלחמי ושתו ביין מסכתי (שם ט  ה).  — ואמר המשורר: אינק מרורה משדי אפעה ולחֹר בני פתן אהי מובל לשכון ולא אעבור ברגלי על כילי ולא אלחם בפת נבל (ר"ש הנגיד, בן משלי א).  באתי ביום צום בית אנוש צר עין, ואשאלה ללחום ולחם אין (ראב"ע, באתי ביום צום). — לָחוּם, אָכוּל כמו לֶחֶם, ובהשאלה שרוף: אספה עלימו רעות חצי אכלה בם מזי רעה וּלְחֻמֵי1 רשף וקטב מרירי ושן בהמת אשלח בם (דבר' לב כג=כד).