מ"ר לִמֻּדִים, לִמּוּדִים, לִמֻּדַי, לִמֻּדֵי, לִמּוּדֵי, — א) ת"ז, כמו מלֻמד, רגיל בדבר: פרא לִמֻּד מדבר באות נפשו שאפה רוח (ירמ' ב כד). היהפך כושי עורו ונמר חברברתיו גם אתם תוכלו להיטיב לִמֻּדֵי הרע (שם יג כג). — ובתו"מ: בת ישראל שנשאת לכהן והיא לימודת1 לבוא אצל אביה (תרומ' יא י). והיה שם אדם אחד והיה נקרא אבא יודן והיה לימוד ליתן לרבותינו ביד רחבה (מד"ר דבר' ד). לימוד הקב"ה להיות בוחר מבני בית אבא (מדה"ג, וישב). לימוד הוא הקב"ה למנות את השבט הזה עד שהוא במעי אמו (שם, ויגש). — ולנק' °לִמּוּדִית: אשה הלימודית לשכל בניה לקוברם אינה תמיהה ומפחדת במות אחד מהם שכבר לימודית (רש"י כתוב' סב.). — ב) ש"ז, מי שלומד, כמו תַּלְמִיד, Schüler; étudiant; disciple: צור תעודה חתום תורה בְּלִמֻּדָי (ישע' ח יו). וכל בניך לִמּוּדֵי יי' ורב שלום בניך (שם נד יג). אדני יי' נתן לי לשון לִמּוּדִים לדעת לעות את יעף דבר יעיר בבקר בבקר יעיר לי אזן לשמע כַּלִּמּוּדִים (שם נ ד). — והשתמשו במשמ' זו גם בסהמ"א: הוא ברחמיו יפתח לבכם לתורתו ופעל ידכם ירצה ותהיו מלימודיו הזוכים להקביל פני שכינתו (רה"ג, תשו' הגא', הרכבי סז). — והשתמשו המליצים בהדבור לשון לִמּוּדִים במשמ' לשון נמלצה, עזה, יפה: ה' אלהים נתן לי לשון למודים, למלאות ענינים חמודים, ביד השכל צמודים (ר"י חריזי, הקד' תחכמ'). — ועי' לִמּוּד.