1, ש"ז, — א) מה שאדם לוקט, בפרט שבלים וכדומ' שנעזבים בשדה ועניים באים ולוקטים אותם, Nachlese; glanure; gleaning: ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך וְלֶקֶט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם (ויקר' כג כב). — ובתו"מ: נכרי שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה (פאה ד ו). הרוח שפזרה את העמרים אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים (שם ה א).  איזהו לקט  הנושר בשעת הקצירה (שם י).  שבולת של לקט שנתערבה בגדיש (שם ב).  אין ממחין ביד עניי גוים בלקט שכחה ופיאה מפני דרכי שלום (גיט' ה ח).  נאמן עני לומר לקט זו ליקטתי אני ואחי (תוספתא פאה ד א). — ובכנ' *לִקְטוֹ, לִקְטָן: קנס קנסו בו שגדש על גבי ליקטן של עניים (ירוש' פאה ה יח ד). — ובמליצה, במשמ' °דבר מועט מן דבר גדול: כל החכמות הנמצאות ביד חכמי האומות הם לקט ופיאה שהניחו להם חכמים (מ' אלדבי, ש"א ח). — ב) *לֶקֶט בבגד, טֶלא: הקורע (על המת) מתוך השלל מתוך המלל מתוך הלקט2 מתוך הסולמות לא יצא מתוך האיחוי יצא (מו"ק כו:).