*, ש"ז, — שה"פ מן א. מָחָה, משמ' ב: שחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו (פסח' ז א). — ומצוי בסהמ"א: הוא (האדם) עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו לכך נאמר (אמחה את האדם) לשון מחוי (רש"י בראש' ו ז). מפני שיש בו מיחוי שמנונית בכל שהוא הוצרך לסלקו (שבלי הלקט, פסח' ריז).