מַחְמָל
1, ש"ז, — מַחְמַל נפשו, שנפשו חֹמלת עליו, מפני שהוא אהוב עליו ויקר לו: הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם וּמַחְמַל2 נפשיכם (יחזק' כד כא). — ואמר הפיטן: וגבה לבי בעיניו בעת נמס כדונג, כעבד לפני אדוניו מפחדו יתמוגג, וכי יזכר מחמלו, ינשה את כל עמלו (ר"י הלוי, יעירוני רעיוני).
1 עי' הערה לקמן.
2 קצת החדשים מפקפקים באמתות נוסחה זו.