1, ש"נ, סמי' מֵינֶקֶת, בכנ' מֵינִקְתּוֹ2, מֵנִקְּתּוֹ, מֵנִקְתָּהּ, מ"ר מֵינִיקוֹת, מֵינִיקֹתַיִךְ, א) אשה מניקה ילד של זולתה ומטפלת בו, Amme; nourrice; nurse: ותאמר אחתו (של משה) אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מֵינֶקֶת מן העברית ותינק לך את הילד (שמות ב ז). — ונקראת כן גם אח"כ כשחדלה כבר להניקו: וישלחו את רבקה אחתם ואת מֵנִקְתָּהּ (בראש' כד נט).  ותמת דברה מֵינֶקֶת רבקה (שם לה ח).  ותגנב אתו (את הילד) מתוך בני המלך הממותים אתו ואת מֵנִקְתּוֹ3 בחדר המטות (מ"ב יא ב).  והיו מלכים אמניך ושרותיהם מֵינִיקֹתַיִךְ אפים ארץ ישתחוו לך (ישע' מט כג). — ובתו"מ: מינקת שמת בעלה הרי זו לא תיארס ולא תינשא עד שיהיו לה עשרים וארבעה חדש (ר' מאיר, תוספת' נדה ב ב).  תינוק המכיר את אמו אין נותנין אותו למיניקת אחרת מפני סכנת נפשות (שם ה).  לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו (שם ז).  מעוברת עצמו ומינקת עצמו4 או שותה או לא נוטלת כתובתה (שם סוט' ה ג).  לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה והיתה מינקתו5 תוהא ובוהא למה שהיתה יודעת שעתידה ליטול את שלה מתחת ידו (ר' תנחומא, מד"ר בראש' ב).  לבן מלכים שנזדמן לו פדגוג אחד להמיתו אמר אותו פדגוג אם אני ממיתו הריני חייב למלכות אלא הריני מושך  מניקתו ומעצמו הוא מת (שם רות, ושם האיש). — ומ"ר: (נותנין הפאה) בשחר מפני המניקות ובחצות מפני התינוקות ובמנחה מפני הנמושות (ירוש' פאה ד ג).  (סתם) מניקות חולות (כתוב' סה:). —  ב) *כלי בצורת שפופרת ארוכה להעלות משקה מחבית וכדומ' ע"י מציצה בקצה אחד, Heber; siphon: קודח במינקת ונותן לפני בניו (תוספת' יו"ט ג ח).  אפילו אינה אלא מינקת6 אחת של יין (שם דמאי ג ו).  אגרונימון שטעם מן הכוס והחזירו לחבית קדח במינקת ונפלה ממנו טפה כל שהוא (שם ע"ז ז ו).  משקין שבאחורי מניקת הרי הן של לוקח ולא מערה מן החבית אלא קודח מן האגד (שם ב"ב ה ד).  אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין שניסכו בין בהין בין בקערה בין בקיסוא בין במניקות הרי אילו כשירין (שם זבח' א יב).  חבית שהיא מלאה משקין טהורין ומניקת בתוכה (כלים ט ב). — ובסהמ"א: בנכרי שלקח יין מחבית אחת ומלא את אחרים ולקיחתו מחבית היה ע"י מינקת שקורין היב"ר בכלי זה משך יין מחבית אחת והגביה המינקת בחבית זה והניח היין לזוב לחבית אחר עד שמלאו וכו' נמצא שכל היין שמלא מן המינקת לחביות היה עובר על אצבעו (שו"ת נודע ביהודה, יו"ד לט).