מ"ז מַלְקוֹחַיִם, בכנ' מַלְקוֹחַי, — הַחֵךְ העליון והתחתון: יבש כחרש כחי ולשוני מדבר מַלְקוֹחָי ולעפר מות תשפתני (תהל' כב יו). — ואמר המשורר: אלהים אלי אתה ועליך גלותי ארחי, ואערום מלקוחי תמורת מרקחי, בקראי ענני יום ואביא שבחי תחת זבחי (רשב"ג, אלהים אלי). יושב בפתח עינים, וקורא בלי לשון ושפתים, ומדביק כל לשון למלקוחים (ר"י חריזי, תחכמוני שער ז, כ"י בריט"מ). וכל היודע לשון ערב ולשון הקדש השנים, יוכל לטעום מימי מליצותי המתוקים למלקוחים (שם ס). והאצבעות הקצובות מעץ החיים, והמלקוחים אשר יזוב מהם מים חיים (שם כ). ימס למראה העינים ויזוב בין הידים ובטרם יכתשוהו השנים ימשכוהו המלקוחים בלי מלקחים ויצפנוהו בחדרי המעים (שם כא). והוא האריך להם בפיוטיו עד הצהרים, עד דבקה לשונם למלקוחים (שם כד). תדבק לשון כל איש למלקוחים בנוה אדני עיר ירושלם, מחנה אלהים היא וצור פתח שעריה לנכח שערי שמים (שם מז). זכרם כנחל צוף דבש בינות לשוננו ומלקוחינו (רמב"ע, דיואן סג, כ"י בודלי'). ובשיר מתוק מצוף ודבש אל מלקוחי כי זך לקחו (שם סה).