1, ת"ז, — קוץ מֻנָד, עֹקץ, שיש בו עֹקצים, stachelig; piquant; prickly: ובליעל כקוץ מֻנָד2 כלהם כי לא ביד יקחו ואיש יגע בהם ימלא ברזל ועץ חנית ובאף שרוף ישרפו בשבת (ש"ב כג ו-ז).
1 משקל מוּעָד, ועי' הערה לקמן.
2 כך ברֹב הספרים, רק בקצתם נ דגושה. והנה אין ספק בדבר, כי בנסחת השבעי' כבר היתה מלה זו בצורתה שהיא בנסחאות של המסורה, או לפחות שתי האותיות האחרונות, נד, היו שם, כי הם תרגמו ἐξωσμένη, במשמ' נדידה וגרוש. ופחות או יותר במשמ' זו פרשו הקדמונים ורב החדשים. ת"י באר את הכתוב במליצה ארוכה, אך נראה שהוא תרגם מנד בהמלה רכיכין. ריב"ג לא הזכיר מלה זו. רש"י קצת דומה לת"י: שבקטנותו רק ונע ונד. וכך רד"ק בעצם פרוש המלה מנד במשמ' נדידה, אלא שפרש כמו השבעים, שכל אדם מנידהו ומשליכהו, וכן שאר המפרשים, וכן רב החדשים מאותם המקַימים את הנסחה המסורה, ואחרים מגיהים הגהות, קצתם מדבר במקום מנד, ואחרים מוץ במקום קוץ ואחרים מודים כי הכתוב משֻבש ואין לרפאו, ואי אפשר למצא מה היתה הנסחה האמתית. אך לפי העני אין שום ספק בדבר, כי במקום המלה מנד צריך שתהיה מלה שמשמעתה היא עֹקֵץ, כי זו היא כונת המליצה כאן שהבליעל הם כמו קוצים שיש בהם עֹקצים שאי אפשר לקחתם ביד, ואם יגע בהם איש ידו נמלאת עקצי הקוץ ואין להם תקנה אלא שרפה. והנה למשג זה לא נמצא במקרא מלה אחרת, אך בלי ספק היתה בלשון העברית מלה למשג זה גם ביחוד לעקצי הקוצים, ולכן דבר מתקבל על הדעת הוא כי זו המלה מנד היא היא המלה העברית להמשג הזה. בלשון המאֹחרת בזמן המשנה מוצאים אנו המלה עקץ, שהיא משמשת גם בענין הקוצים, כמו עוקצי הוצי התמרה, וכן גם בסורית, אך בערב' משמש השרש עקץ عقص קצת במשמ' אחרת ובמשג עקצי הקוץ משמשות מלים אחרות, לדע' لدغ, לשע لسع לעקרב ונחש וכדומ', ונח'ש نخس, נח'ז نخز, נכז نكز לכלי חד, וכיוצא בזה. ולכן אפשר כי בעבר' הקדומה היתה משמשת המלה מנד במשמ' זו. הצרוף מנד כמו שהוא אינו נמצא אמנם בשרשי שאר הלשונות השמיות, לא בארמ' ולא בערב' וזה אולי קצת ראיה שאין צרוף זה כ"כ נעים לאזן השמית, אך אנו רואים כי הצרוף מנ זו אחרי זו מצוי גם בשרשים עבר', כמו מנה, מנח, מנע, ובערב' יש עוד מנג' منج, מנש منس. צרוף נד יש הרבה גם בעבר', ולכן אין שום פסול גם ולהצרוף מנד בלשון שמית. והצורה מֻנָד, שכמעט בכל הספרים הנון רפה, דומה להצורה מועד משרש מעד, ברגל מועדת. והנה לא מצאתי בלשון הערב' שום סמך למשמ' עקץ לא לעצם צרוף מנד, ואף לא לאחד משאר צרופי שלש האותיות האלה, אך זו לא המלה האחת במקרא שאין לה חבר לא בעבר' שבמקרא ולא בזו של המשנה ואף לא באחת הלשונות השמיות האחרות, ואעפי"כ אנו מחֻיבים להודות בעבריותן.