1 עי' הערה לקמן.

2 כך הכתיב בכל הנוסח' של הדפוס וכ"י במשנה ובספרא, ולפי הגרסה בכל שמות האברים המנויים במשנה זו לפני מלה זו ואחריה, שכֻלם שנויים בהא הידיעה: הוושט, הריאה, הקיבה, הכרס, נראה כי גם כאן, בהמלה המסס, ההא היא הא הידיעה, ועצם התיבה היא מסס, וכן נראה מלשון הגמ' המובא בפנים: חלב שעל המסס ולא שעל ההמסס. ואעפ"י שנמצאת צורה ארמית המסיסא (מד"ר ויקר' ג וקהל' ז יט), אך נגד זה יש גם מסוסא: דלית מסוסא טחין (שם, קהל' יב ד).  וכך בפרוש בספר יצירה מסס, וכן רסע"ג בפרושו בלשון ערב: ת'מ אלמעדה ואשמהא מסיס בלע'ה אלמשנה, וכן בפרוש יצירה לר"י ברצלוני, ועוד, ובפרט הרמב"ם ביד החזקה מ"ר מססים, וכן בפרוש יצירה המיוחס ליצחק הישראלי: פה מריק למסס, וכן בפרוש נחום לספר השתנים: לבשל המזון במסס.  וכך לפי הקריאה המקֻבלה של הספרדים, הא פתוחה ומם סגולה: הַמֶּסֶס והם רואים בההא שלפני המם ה הידיעה. ובספרא כ"י ותיקן מנֻקד בנקוד עליון המלה מנֻקדה:   ה֬מֿס̈ס-הַמְסֵס. והנה כ"י זה הוא בלי ספק עתיק, כי הנקוד העליון מעיד עליו, אך בהיות שהדגש החזק חסר בהרבה מקומות בכ"י זה (כמו המנהג בנקוד העליון שבכ"י ברלין, שפרסם Kahle, Massoreten des Ostens), לכן אין לאמר בודאות גמורה כי הכונה היתה בנקוד זה בהא הפתוחה שהיא ה הידיעה, כי אפשר שהכונה היתה לשֵם במשקל הַפְעֵל, אך לפי העדויות שלמעלה מהגאונים וקריאת הספרדים רגלים לדבר כי גם בכ"י המנקד הזה היתה הכונה בהא הפתוחה של התבה המסס להא הידיעה, וגוף השם הוא מסס, ובנקוד מְסֵס, ע"מ שְׁאֵר. (וצ"ד מְסָס). גם ר' נתן הביא מלה זו לא בערך המסס אלא בערך מסס, והוא מפרשוֹ מלשון מסֹס נֹסס, ואעפי"כ לפי נוסחת ספרי הערוך יש גם כאן מקום לספק אם כונתו היתה כי ההא היא הא הידיעה או שהיא הא המשקל והשם הוא המסס ע"מ הפעל, כי ז"ל: המסס ובית הכוסות פירוש אסטומכא לפי שמאכלת המאכל נקרא המסס כמו והיה כמסוס נוסס. אך מעצם שמוש הלשון של ר' נתן בהמלה אסטומכא בלשון נקבה (שמעכלת המאכל ולא שמעכל) יש להביא ראיה כי יש כאן ט"ס, ובמקום נקרא המסס צריך להיות: נקראה מסס. אבל קריאת רב האשכנזים היא הֶמְסֵס, וכך היתה כנראה קריאתו של בעל הטורים, שכתב אין לעוף לא כרס ולא המסס, וכן בעל תפארת ישראל על משניות כתב כמה פעמים בפרוש ההמסס בשתי ההין, ומכל מקום בעל התוספ' יום טוב, שהיה אשכנזי, כתב בפרוש: וההא שמושית ובפתח. וכן נקד בן זאב הַמְסֵס. ולהפך ראב"י חותן הראב"ד שהיה ספרדי כתב ההמסס (ספר האשכל). — ובדבר מקור מלה זו, הנה כבר ראינו כי ר' נתן גזרה משרש מסס בעברית, אך ר"ב מוספיא ראה בה את המלה הרומית omasum, וכך דעת גם קצת מהחדשים, וכך גם ש' קרויס הביאה בין המלים השאולות מרומית. אבל כבר העירו אחרים, כי עצם המלה omasum איננה רומית מעקרה ולא באה בספרי הרומאים אלא מימי הסופר הרומי Horace ולמטה, וכבר בקשו חוקרי לשון רומית מקור מוצאה ולא מצאו דבר ברור, כי גם ביונית אין שום רמז למלה כזאת, והמלה ομασος שהזכיר ש' קרויס בדויה היא שבדא קרויס בעצמו, ושערו קצת חוקרי לשון רומית כי המלה omasum שאולה מלשון ארץ גליה. אבל, כבר טענו חכמים גם על השערה זו, יען גם בלשון ההיא לא מצאו החכמים מלה דומה לזו בעצם משמ' זו, וקצתם סֹברים כי המלה omasum שאולה מהלשון העברית, והיא המלה מסס שאנו עֹסקים בה, ויש לאמר כי מפני שהשמוש בהא הידיעה היה יותר מצוי בפי המדברים עברית שמעו הרומאים יותר תדיר המסס ונשתבשה בפיהם לפי רוח הלשון הרומאית. (פרופ' Dr. Gutmann, במלונו למֻנחי חכמת הרפואה, כתב כי המלה omasum נגזרה מהשרש העברי עמס).