* , ש"נ, מ"ר מְעִילוֹת — שה"פ מן מָעַל: אם אמרת במעילה שעשה בה את המאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה (ר"ע, כרית' ג ט). נראין דבריך במעילה מעוטה הרי שבא על ידו ספק מעילה במאה מנה לא יפה לו שיביא אשם בשתי סלעים ואל יביא ספק מעילה במאה מנה (הוא, שם ה ג). אלו הן אשמות אשם גזילות אשם מעילות אשם שפחה חרופה (זבח' ה ה). אין מעילה בכל מקום אלא שיקור (ספרי נשא ב). ותמעל מעל באישה מגיד הכתוב שמעילת הבעל גורם (מד"ר במד' ט). ומעלה בו מעילה על דבר ערוה או מעילה על דבר ממון. (שם). — ובהרחבה, הקרבן שאדם מביא על מעילה: מה לזה מביא שתי אשמות אלא יביא מעילה וחומשה ויביא אשם בשני סלעים ויאמר אם ודאי מעלתי זו מעילתי וזה אשמי (ר"ט, כרית' ה ב). היפה שתי סלעים יקרב לאשמו והשני למעילתו (שם ו ו). ומודה ר"ע שאין מביא את מעילתו עד שתתודע לו ויביא עמה אשם ודאי (שם ה ב).