1, מוֹץ, ש"ז, — הדק מאד מהתבן שבתוך הבר הנדּש בגרן ומתפזר ברוח בשעת הזרִיָּה, Spreu; bale; chaff: כְּמֹץ יסער מגרן (הוש' יג ג).  ורדף כְּמֹץ הרים לפני רוח (ישע' יז יג).  והיה כאבק דק המון זריך וּכְמֹץ עבר המון עריצים (שם כט ה). הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים ותדק גבעות כַּמֹּץ תשים (שם מא יה).  בטרם לדת חק כְּמֹץ2 עבר יום (צפנ' ב ב).  לא כן הרשעים כי אם כַּמֹץ אשר תדפנו רוח (תהל' א ד).  יהיו כְּמֹץ לפני רוח (שם לה ה). יהיו כתבן לפני רוח וּכְמֹץ גנבתו סופה (איוב כא יח). — ובתו"מ: אין כוברין את התבן בכברה ולא יתננו ע"ג מקום גבוה בשביל שירד המוץ (שבת כ ג).  מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת (רב הושעי', ברכ' לא.).  משל לקווץ וקרח היו עומדין על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו (ר' לוי, מד"ר בראש' סה).  התבן והמוץ והקש היו מדיינין זה עם זה זה אומר בשבילי נזרעה הארץ וכו' וכשנכנסים אל הגורן בא בעה"ב לזרותה הלך לו המוץ לרוח נטל התבן ווהשליכו לארץ נטל הקש ושרפו נטל את החטין ועשה אותן כרי היו עוברים הבריות כל מי שראהו מנשקו (ר' אבון, שם שה"ש, שררך).  שאין בעל הבית משגיח לא על משפלות של זבל ולא על משפלות של תבן ולא על הקש ולא על המוץ למה  שאין נחשבין לכלום (ר' חוניה, שם).