1, ש"נ, מ"ר מַצּוֹת, מַצֹּת,— א) לחם לא חָמֵץ, ungesäuertes Brot; azyme; unleavened bread: ויעש להם משתה וּמַצּוֹת אפה (בראש' יט ג).  ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מַצּוֹת כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה (שמות יב לט).  שבעת ימים מַצּוֹת תאכלו (שם טו).  ולחם מַצּוֹת וחלת מַצֹּת בלולת בשמן ורקיקי מַצּוֹת משחים בשמן סלת חטים תעשה אתם (שם כט ב).  ואם מנחה על המחבת קרבנך סלת בלולה בשמן מַצָּה תהיה (ויקר' ב ה).  ומסל הַמַּצּוֹת אשר לפני יי' לקח חלת מַצָּה אחת (שם ח כו).  וגדעון בא ויעש גדי עזים ואיפת קמח מַצּוֹת וכו' קח את הבשר ואת הַמַּצּוֹת והנח אל הסלע הלז וכו' ויגע בבשר וּבַמַּצּוֹת (שפט' ו יט-כא). — ובתו"מ: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור (ר"ג, פסח' י ה).  שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה (שם ד).  יוצאין במצה הינא ובמצה העשויה באילפס (גמ' שם לז.).  כותים כל זמן שעושין מצתן עם ישראל נאמנין הן על ביעור חמץ (ירוש' שם א א).  האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו (ר' לוי, שם י א). — ובסהמ"א: שצריך לשמור חטין שיוצאין בהן ידי מצה משעת קצירה שלא יבא עליהן מים (רב אלפס, הובא בטוא"ח, סי' תנג).  ויטול ידיו ויקח הקערה שהמצות בתוכה וכו' (שם, סי' תעה).  ויביאו לפניו קערה שיש בה שלש מצות סדורות זו על גב זו (שם, סי' תפו). — *מצה עשירה: מצה עשירה אין חייבין על חימוצה כרת (פסח' לה.). — ובסהמ"א: לחם עוני פרט למצה עשירה וכו' דר' עקיבא אוסר לאכול בפסח מצה עשירה (ר"ח, שם לו.).  ויש אומרים שבלילה הראשונה אין ליתן בה מלח משום מצה עשירה וכו' שאינה נקראת עשירה אלא שנילושה ביין ושמן ודבש (טוא"ח, הלכ' פסח תנה). — °מצה שמורה: ובלבד שיאכל כזית ממצה שמורה לשם מצה (טוא"ח, הלכ' פסח תנד). — ומַצָּה משֻמרת: ובעל העיטור כתב דוקא למצה משומרת וכן מים שלנו דוקא למצה משומרת (שם, סי' תנה). — ואמר המליץ: ותצפון לסתיו לחמה ותניחו למשמרת, ולה חטה מזומנת ומצתה משֻמרת (ר"י חריזי, תחכמ' ד). — חַג הַמַּצּוֹת, הוא חג הפסח: את חג הַמַּצּוֹת תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים (שמות כג יה). — ב) *עור מַצָּה, לא מעֻבּד: יכול אף עור מצה ועור האיפה במשמע ת"ל שלא נעשה בהם מלאכה (ת"כ, שמיני ו ז).  העושה כיס מעור המצה (כלים יז טו).  שלשה עורות הן מצה2 וחיפא ודיפתרא (עולא, שבת עט.). — ובסהמ"א: העושה כלי מן העור המצה שלא נתעבד כלל (רמב"ם, הלכ' כלים ב א).