בהפס' מָר, לנק' מָרָה, סמי' מָרַת, מ"ר מָרִים, סמי' מָרֵי, — א) ת"ז, טַעַם מַר, ההפך ממתוק, כמו טעם הפלפלים, לַעֲנָה וכיוצא בזה, bitter; amer: ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מָרִים הם על כן קרא שמה מָרָה וכו' ויורהו יי' עץ וישלך (משה) אל המים וימתקו המים (שמות טו כג-כה). וביד הכהן יהיו מי הַמָּרִים המאררים (במד' ה יח).  שמים מַר למתוק ומתוק לְמָר(ישע' ה כ).  נפש שבעה תבוס נפת ונפש רעבה כל מַר מתוק (משלי כז ז). — ובהשאלה: תיסרך רעתך ומשבותיך תוכחך ודעי וראי כי רע וָמָר עזבך את יי' אלהיך (ירמ' ב יט). — ובמשמ' רוחנית ומוסרית, מה שגֹרם לאדם לא נעימות כאִלו אכל דבר שטעמו מַר, צְעָקָה מָרָה: ויצעק צעקה גדולה וּמָרָה עד מאד (בראש' כז לד).  ויזעק זעקה גדולה וּמָרָה (אסת' ד א). — בָּכָה מַר: מלאכי שלום מַר יבכיון (ישע' לג ז). — צָרַח מַר: קול יום יי' מַר צרח שם גבור (צפנ' א יד). — מִסְפֵּד מַר, עי' לקמן. — פלוני מַר נֶפֶש, א) מלא קצף עז מאד ומסתכן ואינו חושש לדבר: אל תשמע קולך עמנו פן יפגעו בכם אנשים מָרֵי נפש ואספתה נפשך ונפש ביתך (שפט' יח כה).  אתה ידעת את אביך ואת אנשיו כי גברים המה וּמָרֵי נפש המה כדב שכול בשדה (ש"ב יז ח). — ב) מלא יגון וצער: ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר לו נשא וכל איש מַר נפש ויהי עליהם לשר (ש"א כב ב).—  והיא (חנה) מָרַת נפש ותתפלל על יי' ובכה תבכה (שם א י).  תנו שכר לאובד ויין לְמָרֵי נפש ישתה וישכח רישו (משלי לא ו-ז).  למה יתן לעמל אור וחיים לְמָרֵי נפש (איוב ג כ). — ובסהמ"א: ואם היה מר נפש או כועס או מתאבל והיו מבקשין ממנו שישתה כדי לשכח עמלו (רמב"ם נזיר' א יא). — *מַר רוּחַ: צועק מר רוח בכאב נפשו ובקול צעקתו ישמע צורו (בן סירא גני' ג ו). — נֶפֶשׁ מָרָה, מלא עצב וצער: זה ימות בעצם תמו כלו שלאנן ושליו וכו' וזה ימות בנפש מָרָה ולא אכל בטובה (איוב כא כג-כה). — וכמו תה"פ, מַר לו לפלוני, הוא בצער גדול, בצרה: אל בנתי כי מַר לי מאד מכם כי יצאה בי יד יי' (רות א יג). הנה לשלום מַר לי מָר (ישע' לח יז). בתולתיה נוגות והיא מַר לה (איכ' א ד). — הלך מַר, בצרה ויגון: ואלך מַר בחמת רוחי (יחזק' ג יד). — אדם מַר, קשה אכזרי: כי הנני מקים את הכשדים הגוי הַמַּר והנמהר ההולך למרחבי ארץ לרשת משכנות לא לו (חבק' א ו). — יום מַר: והפכתי חגיכם לאבל וכו' ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מָר (עמו' ח י). — ומי שגורם צער לחברו: ומוצא אני מַר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה (קהל' ז כו).  כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה ואחריתה מָרָה כלענה (משלי ה ג-ד). — דָּבָר מָר, תחבולה רעה, קשר: דרכו חצם דבר מָר (תהל' סד ד). — ב) ש"ז, מַר הַדָּבָר, מרירותו, מַר המות וכיוצא בזה: ויאמר אגג אכן סר מַר המות (ש"א טו לב). — מַר נפשו של פלוני, מרירותה, צערה ויגונה: אדדה כל שנותי על מַר נפשי (ישע' לח טו).  ובכו אליך בְּמַר נפש מספד מָר (יחזק' כז לא).  אדברה בצר רוחי אשיחה בְּמַר נפשי (איוב ז יא). — ולנק' מָרָה: ויקרא אבנר אל יואב ויאמר הלנצח תאכל חרב הלוא ידעת כי מָרָה תהיה באחרונה (ש"ב ב כו). — ומצוי בתו"מ במשמ' טעם המר של ירק וכדומ': ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין (ר' יוחנן, פסח' לט.).  לולבי זרדים וכו' ועלי לוף שוטה וכו' עד שימתקו למה שהן מרין (ירוש' שבי' ז ב).  והגוים טועמין אותו (את המן) מר וגד (ר' יוסי בר"ח, מד"ר שמות ה).  רמז רמזה לו היונה (היונה לנח) ואמרה לו מרי נח מר מזה מתחת ידו של הקב"ה ולא מתוק מתחת ידיך (ר' איבו, שם ויקר' לא).  הדסה ריחה מתוק וטעמו מר (שם אסת', ויהי אומן). — ובסהמ"א:וכן ישתנה (הדס) בריחו ובטעמו וישוב מר או מלוח או חמוץ (פי' יצירה מיוח' לראב"ד א).  תשעה טעמים המתוק והדשן והמליח והמר והחריף וכולם חמים (אמונה רמה א ו). — ואמר המשורר במליצה בהשאלה: בין מר ומתוק יעמוד לבי והם רוש הנדוד ודבש נשיקותיך (ר' יהודה הלוי, מה לך צביה). —  ואמר המליץ: המר בעת יועיל מתוק ואם הוא מר, אכן בעת יזיק מתוק מאד ימר, על כן חכם לבב המר אשר יועיל יאכל וממתוק מזיק יהי נשמר (ר"י זבארה, ספר שעשוע' ח). — ג) °מַר מִמָּוֶת, כנוי לאחת משלש הטפות המרות שהממונה על נשמת המת מטיף לתוך הכוס שהוא משקה אותה מיד אחרי הפרדה מהגוף: ואיזהו כוס התרעלה בצאת הנשמה מהגוף הממונה הזה הנקרא כוס התרעלה אוחז בו ומשקהו כוס תרעלה ובכוס הזה ג' טפות הא' חצץ והא' מר ממות והא' קובעת (ראש' חכמה, שער היראה יג).