1, מוֹר, ש"ז, סמי' מוקף מָר-, בכנ' מוֹרִי, — מין שרף טוב הריח, Myrrhe:  צרור הַמֹּר דודי לי בין שדי ילין (שה"ש א יג).  מי זאת עלה מן המדבר כתימרות עשן מקטרת מֹר ולבונה מכל אבקת רוכל (שם ג ו).  נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה מֹר ואהלות עם כל ראשי בשמים (שם ד יד).  באתי לגני אחתי כלה אריתי מוֹרִי עם בשמי (שם ה א).  מֹר ואהלות קציעות כל בגדתיך (תהל' מה ט).  נפתי משכבי מֹר אהלים וקנמון (משלי ז יז).—  הַר הַמּוֹר, שגדל בו עץ הַמּוֹר:  אלך לי אל הר הַמּוֹר ואל גבעת הלבונה (שה"ש ד ו). —  מָר-דְּרוֹר, מין מֻבחר של המֹּר:  ואתה קח לך בשמים ראש מָר-דְּרוֹר חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים (שמות ל כג).  מוֹר עֹבֵר, מין ממיני הַמּוֹר2:  קמתי אני לפתח לדודי וידי נטפו מוֹר ואצבעתי מוֹר עֹבֵר על כפות המנעול (שה"ש ה ה). —  שֶׁמֶן הַמֹּר:  כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן הַמֹּר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים (אסת' ב יב). —  ובתו"מ:  המור והקומוס בין בכוס בין בצלוחית וכו' הרי אלו חוצצין (תוספת' מקוא' ו-ז טז).  אלו חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית (משנה שם ט ה).  מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום (ירוש' יומ' ד ה). —  ובסהמ"א:  וככה עשהו (את שמן המשחה) משה רבנו לקח מן המור והקנמון והקדה וכו' המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכ"מ (רמב"ם, כלי המקדש א ב-ג). —  ואמר המשורר:  ושושנים ריחם כריח מור דרור בצרו (ר"ש הנגיד, הנה ימי הקור).  ולו יתן לי אבר כדרור, לעוף אל תלי לקרא לי דרור, ועפר היכלי ארקח מר דרור (ר"י הלוי, יונה).  נופת לפי טועם ואור שמש לעין רואה ומור עובר לאף מפיח (רמב"ע, מחאצ'ירה b 127, כ"י).  בבת כרם ידידי על בנות ימים ימי-עד נרד, אשר טעמו כטעם צוף וזכרו מור ועינו נרד (הוא, תרשיש ב פה).  שחורה היא (הנמלה) כמו המור ובמור לא מקוטרת, בכל בקר מבקרת וכל שחר משחרת (ר"י חריזי, תחכמ' ד). —  ובהשאלה במליצה:  כתב ממֹר ידידות לב יסודו ומגזרת אהבים חלבנתו, וספר לא ככל ספר למען כתבו אוהבי לי יום רצותו (ר"ש הנגיד, הנרפא הזמן).  שכלי הביא גיל אל לבי יום שושן בינתי פרח, בהחבירי ספר שיר ראשון בו מורי כל אף ירח (ר"מ דרעי, דיואן ב, לקו"ק עג).  מֹר דרורנו ומאור דורנו, רבנו ומרנו בשמנו ומֹרנו (ר"י הלוי, מכת' לר"י בן דוסה).  מורי ארו ורדו דבשי והן עוד יאמרו תן לי נפש (רמב"ע, מדי חרות, דיואן רצא, כ"י בודל').  תמטיר ימינו למלקוש עולם בעתו ומורו, גן אל והשמט מגדיו לארות בשמיו ומורו (הוא, תרשיש א פה).