*, ש"נ, — עֹנש, פורענות על אדם, כדי להחזירו למוטב1: אין אדם אומר פלוני קשה אלא שהוא צריך מרדות ורבותינו אומרים מהו לך רד מרדות הם צריכים (מד"ר שמות מב). מה תלמוד לומר חושך שבטו שונא בנו ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושנאהו שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועים על אברהם אביו ולא רידהו ויצא לתרבות רעה ושנאהו והוציאו מביתו ריקם (שם א). מעולם רצועות מרדות היה עמלק לישראל את מוצא כיון שאמרו היש ה' בקרבנו מיד ויבא עמלק, ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה, וירד העמלקי והכנעני (שם במד' יט). ישראל באים לידי סרחון והקב"ה כועס עליהם ומביא עליהם מרדות והם באים לידי חיסרון (פסיק' רבתי יא). — *מַכּוֹת מַרְדּוּת: מכת תורה ארבעים חסר אחת אומדין אותו אם יש בו (כח) ללקות לוקה ואם לאו אינו לוקה אבל מכות מרדות אינו כן אלא מכין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו (תוספת' מכות ד יז). נכנס (הכהן) לבית הפרס או למדוד את ארץ העמים או שיצא לחוצה לארץ מלקין אותו מכות מרדות (שם). אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות (ר' יהודה, נזיר ד ג). — ובסהמ"א: ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל מזומן בכל עת לפורענות (רש"י במד' כא א). כלומר רצועת מרדות הבאה להלקותו (המאירי, יומ' כב:). — ואמר הפיטן: יען משכתני העבדות, נשפטתי בכל מיני מרדות, הקצר קצרה ידך מפדות (ר' אפרים בר"י, אלהי בך אחבק). יצו אורו לבן בכורו חבוש מזורו בכל מרדות, חסדים גמול כמו אתמול במשכנותיך ידידות (הוא, אשר יצר). — ובהשאלה, מַרְדּוּת בלב, יסורים וחרטה על החטא: טובה מרדות2 אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות (ר' יוסי, ברכ' ז.). — ואמר הפיטן: ידענו רשענו ונכנס בלבנו מרדות, כוננו לשוב לאל ברגש וחרדות (ר' מנחם בר מכיר, סליח', אחלה את).