מַרְדַּעַת

* 1, ש"נ, כעין כסת קשה ישימו על החמור תחת משאו, Packsattel; bât; pack-saddle:  תכריכי המת ומרדעת של חמור (כלא' ט ד). חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו (שבת ה ב).  חמור וכליו אני מוכר לך מכר את המרדעת ואת האוכף וכו' ואת החבק (תוספת' ב"ב ד ב).  זה שהוא מתמנה (לנשיא) בכסף אין עומדין בפניו ואין קורין אותו רבי והטלית שעליו כמרדעת של חמור (ירוש', ביכור' ג ג). —  וישתמשו בה גם בני אדם על כתפותיהם תחת המשא וכדומ':  לא יתן את המרדעת על כתפיו להוציא עליו את הזבל (תוספת' כלא' ה יח). —  ומצוי גם בסהמ"א:  ראובן ושמעון שהיו שותפין לעשות מרדעות וחלקו והלך אחד מהם ובא לוי ותובע לאותו הנשאר ואומר נתתי לחברך בגד לעשות מרדעת תנהו לי שאתה שותפו (טוח"מ, שותפ' קעו). —  ואמר המשורר:  איכה חמורים רובצים יוכלו שאת משא והם נלאו נשא מרדעת (ר"י הלוי, לא האמין).  ופיהו במלאכת השיר פוער, והוא חמור נוער, ולא יכיר מן החכמה ולא יבין, כי אם המספוא והתבן, ולא למד מן התבונה והדעת, רק לשאת האוכף והמרדעת (ר"י חריזי, תחכמ' יח).  אל הר זמירות יעפילו, היום חמורים נושאי מרדעת, הקוף והינשוף ואיש מך דעת, כל עלגי שפה ברֹן יצהילו (שמשון כהן, קול מוסר).



1 בערב' ברד'עה  برذعة.  בסור' ברדעתא.  וכבר העיר פרנק' כי מקורו בפרס', אך לא נתברר מה שרשו.

חיפוש במילון: