פ"ע, מָרָה, עת' יֵמַר, — מַר הַשֵּׁכָר וכדומ', היה מַר: בשיר לא ישתו יין יֵמַר1 שכר לשתיו (ישע' כד ט). — ואמר המליץ: המר בעת יועיל מתוק ואם הוא מר, אכן בעת יזיק מתוק מאד ימר (ר"י זבארה, ספ' שעשוע' ח). — ובהשאלה, מָרָה לו נפשו, היתה מלאה צער ויגון: ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו כי מָרָה נפש כל העם איש על בנו ועל בנתיו (ש"א ל ו). הרפה לה כי נפשה מָרָה לה (מ"ב ד כז).

פִע', מֵרַר, פ"י, עת' אֲמָרֵר, יְמָרֵר, וַיְמָרֲרוּ, וַיְמָרֲרֻהוּ, — מֵרַר את פלוני, עשה לו צער גדול, הכעיסו: וַיְמָרֲרֻהוּ ורבו וישטמהו בעלי חצים (בראש' מט כג). — מֵרַר את חיי פלוני, עשאם מָרִים לו, ע"י עבודה קשה וכדומ': וַיְמָרֲרוּ את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים (שמות א יד). — מֵרַר בְּבֶכִי, בכה בכי מַר, בכי עז בצער גדול: על כן אמרתי שעו מני אֲמָרֵר בבכי אל תאיצו לנחמני (ישע' כב ד). — ובתו"מ: מרור על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים (ר"ג, פסח' י ה). — *מֵרִֵר עצמו, עשה לעצמו מַר, גרם לעצמו יסורים, צער: אברהם ממרר עצמו ומסגף עצמו ביסורים (ר' יהודה, מד"ר שה"ש, צרור המור). — ואמר המשורר: חלפו נעורי ומתק יערי מררו ויתנו לענה וראש בברותי (ר"י אבן גיאת, מבין עפאים).

— הִפע', הֵמַר, הָמֵר, — הֵמַר לִפְלוֹנִי, עשה לו מַר, הביא עליו צרה: אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא כי הֵמַר שדי לי מאד (רות א כ). — הֵמַר נפשו של פלוני: חי אל הסיר משפטי ושדי הֵמַר נפשי (איוב כז ב). — הֵמַר על פלוני, בכה עליו בנפש מרה: וספדו עליו כמספד על היחיד וְהָמֵר עליו כְּהָמֵר על הבכור (זכר' יב י). — ואמר בן סירא: המר בני2 והתם מספד ושית אבלו כיוצא בו (ב"ס גני' לח יז). — וכמו שלמים, °הִמְרִיר, הִמְרִיר חייו: מרורות וכו' והם היסורין שהם ממרירין חייו (רשב"צ דוראן, אוהב משפט, איוב יג כו).— ואמר הפיטן: הערים סוד בליעל, להוגי חן יעל, מסוך סף רעל, חיימו המרר והרעל (רשב"י הבבלי, אין צור).

— הִתפ', *הִתְמָרֵר, א) הִתְמָרֵר על דבר, הצטער מאד: בני על המת הזיב דמעה התמרר3 ונהה קינה (ב"ס גני' לא יו). — ובמדר': שנתמררו בגלות והיו מבשמים עצמם בקידוש שם שמים (מד"ר במד' יג). — ב) *נִתְמָרְרָה ידו, נהיתה מָרָה: המור הזה כל מי שליקטו ידיו מתמררות4 (ר' יהודה, מד"ר שה"ש, צרור המור).