מִשְׁלֹחַ, ש"ז, —  שה"פ מן שָׁלַח, מִשְׁלוֹחַ יד, דבר שאדם שֹׁלֵחַ בו ידו, נֹגֵעַ בו, תֹפש בו:  ועפו בכתף פלשתים ימה יחדו יבזו את בני קדם אדום ומואב מִשְׁלוֹחַ ידם ובני עמון משמעתם (ישע' יא יד). —  מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת, שליחת מתנות:  על כן היהודים הפרוזים הישבים בערי הפרזות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב וּמִשְׁלוֹחַ1 מנות איש לרעהו (אסת' ט יט).  לעשות אותם ימי משתה ושמחה וּמִשְׁלוֹחַ1 מנות איש לרעהו (שם כב). —  ובסהמ"א, במשמ' חֹפֶשׁ, ואמר המשורר: ובא נוח לידי העמלה ומשלוח לרגלי העקודה, אני נתפש בעד זרים כאלו אני שני לאיש צלה ועדה (ר"ש הנגיד, ואל תנשי). —  ובמשמ' °דבר שאדם שולח לחברו, Sendung; envoi:  על פי המקח אשר נקציב לו בכל משלוח ומשלוח (מא"ג, קרית ספר א).  אקוה לדבריך ביד העגלון אשר הביא את דודתי לריגא וכן המשלוח אשר הבטחת לי (אגר' יל"ג א יב).  ומאז והלאה אנכי נושא את נפשי לתת את המשלוח את דברי ואת ברכתי לך בידי המוכ"ז (שם יא).  כל מכתביך ומשלוחיך קבלתי אל נכון (שם יד).