1, ש"נ, מ"ר מְתַלְּעוֹת, — כמו מַלְתָּעָה, השנּים החדות של האריה: שניו שני אריה ומְתַלְּעוֹת לביא לו (יוא' א ו). דור חרבות שניו ומאכלות מְתַלְּעֹתָיו לאכל עניים מארץ ואביונים מאדם (משלי ל יד). ואשברה מְתַלְּעוֹת עול ומשניו אשליך טרף (איוב כט יז). — ובסהמ"א: עשה לו שנים ומתלעות לטחון בהם את המאכל (חכמוני, פי' יצירה א). — ואמר הפיטן: כנויָם שפני סלע הומרו לתניני בלע, לבאי שן ומתלע תבואת קדש ילע (רשב"י הבבלי, אין צור חלף, שבת א חנכה). — והמשורר אמר: נולדו לנעקד תאומים, הצעיר איש תמים, והרב איש דמים, ומתלעות לביא לו (ראב"ע, מי כמוך אל). — ובהשאלה במליצה, מתלעות ימים: מסתופפים בכנף שלומיו יישנו במתלעות ימים ולא ייראו (רמב"ע, דיואן, עד מה בגרון, כ"י בודלי').