ת"ז, סמי' נְבוּב, — דָבָר נָבוּב, חָלוּל, שיש בתוכו ריקות, כמו שפופרת וכדומה, hohl; creux; hollow: נְבוּב1 לחת תעשה אתו (את המזבח) (שמות כז ח). והעמודים שמנה עשרה אמה קומה העמד האחד וחוט שתים עשרה אמה יסבנו ועביו ארבע אצבעות נָבוּב (ירמ' נב כא). — ובהשאלה אִישׁ נָבוּב, שאין בו לב, דעת: ואיש נָבוּב ילבב (איוב יא יב). — ובסהמ"א, במשמ' העקרית הטבעית: האומן של זכוכית כשיחפוץ לעשות כלי זכוכית לוקח כלי ברזל שהוא נבוב מקצה אל קצה וכו' ונותן בפיו את קצה הכלי ההוא הנבוב ונופח רוח בפיו (ש' דונולו, פי' יצירה א). והם (הערדסקאות) נבובים ומנוקבים (רש"י ביצ' כב:). חלל הוא כל גוף נבוב (ר"י חריזי, פי' מלים הזרות שבמו"נ). שני גידי העינים למה הם נבובים מכל שאר גידי הגוף (ר"י זבארה, שעשוע' ט). בעד גידים שנים הם נבובים, ואין בגוף לבד אלה נקובים (הוא, בתי הנפש). שיעשו כלי להשתעשע בו זרת ארכו וזרת רחבו נבוב ויעשו באמצעיתו מחיצה מפסקת לסתיר עצתו (עמנו', מחב' כב). ולבב ההר חלל נבוב כנבל, ומחלת עפר קרבו ומבוא סתר (יל"ג, אדו"מ ו). — ובהשאלה, לֵב נָבוּב: ולב נבוב ותושיה סתומה, וגוף נראה ונפש נעלמה (רשב"ג, ולב נבוב). כי היה הסוס כאחד האדם נבוב הלב להתגאות במכסהו (א' מפו, אה"צ ט). ומדות הללו אינן ראויות כלל לנו ולאנשים שכמונו כ"א לנבובי לב וריקי מוח (ר"א צויפל, שלום על ישראל ב יא). — ואיש נָבוּב: שמחה למתאבל מסעד לנופלים, לבב לאיש נבוב ברך לכושלים (ראב"ע, הודות עלי נבל). ראה איש נבוב נמשל כזבוב ריח מור יבאיש, וישכח סופו יום תוך גופו המון רמה יפריש (הוא, אפתח שפתי). אולת קשורה היא בלב איש נבוב (ש' בלוך, שבי"ע א, מצרים).