*, נֹגְחָן (נוגחן), ש"ז, מ"ר נַגְחָנִים, לנק' נַגְחָנִית, — כמו נַגָּח: המוכר פרה לחבירו על מנת שיש בה מומין ואמר לו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא (תוספתא ב"ב ד ו). המוכר שור לחבירו ונמצא נוגחן1 (ירוש' שביע' ה ח). שהכיר בו שהוא נגחן (רב, ב"ק מ.). שור של חרש שוטה  וקטן שנגח וכו' ואם הוחזקו נגחנין מעמידים להם אפוטרופוס ומעידים להן בפני אפוטרופוס (רבא, שם לט.). — ובסהמ"א בהשאלה, ואמר הפיטן: מה כחי ליחל וכו' נטל נשכנית נגחנית עשר שלטנית (רשב"י הבבלי, אמרנו נגזרנו, סליח' ד עי"ת).