יחיד לא נמצא, מ"ר נִחֻמִים, נִחוּמֵי, — א) שה"פ מן נפע' נִחַם א, חרטה1, או במשמ' חמלה, רחם2: איך אתנך אפרים אמגנך ישראל איך אתנך כאדמה אשימך כצבאים נהפך עלי לבי יחד נכמרו נִחוּמָי לא אעשה חרון אפי לא אשוב לשחת אפרים (הוש' יא ח-ט). — ב) ת"ז, לרב' נִחֻמִים, דְּבָרִים נִחֻמִים, של נֹחם, של תנחומים: דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נִחֻמִים לו ולאבליו (ישע' נז יח). ויען יי' את המלאך הדבר בי דברים טובים דברים נִחֻמִים3 ויאמר אלי המלאך הדבר בי קרא לאמר כה אמר יי' צבאות קנאתי לירושלם ולציון קנאה גדולה (זכר' א יג-יד). — ומצוי בתו"מ: טבל ועלה אומרים לו דברים טובים דברים של ניחומים אשריך במי נדבקת וכו' (מס' גרים א). לפי שהקב"ה משלח את הנביאים לילך לנחם את ציון בא הושע אומר לה עמדי וקבלי כוס תנחומים הקב"ה שלחני אליך לנחמך אמרה לו וכו' ניחומים של הבל הם (פסיק' רבתי, נחמו). למטרונא שהיה לה שני שושבנין אחד עירוני ואחד בן מדינה זה שהיה עירוני היה אומר לה דברי נחומים לא בת טובים את וכו' (ר' לוי, פסיק' דר"כ, שמעו). ומה אם בועז שדיבר על לבה של רות דברים טובים וניחומים נחמה כשיבא הקב"ה לנחם את ירושלים עאכו"כ (שם, נחמו). — ובסהמ"א גם ביחיד: שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים (רמב"ם, אבל יד ז). — ואמר הפיטן: מהר קבץ שה פזורה ולאביון מעיר נגרש תן ניחום (ספ' פזמונ' תימנ' ב). — ונִחוּמוֹת: בא וראה כמה נאמנות נחומותיו של אלהינו יתברך שמו כי כעין גלותם כך היתה גאולתם (ספ' הקבלה להראב"ד, הוצ' ניבויאר 49).