*, ש"נ, —  שה"פ מן נָטַר, בפרט נטירת איבה:  עד היכן כחה של נטירה אמר לו השאילני קרדומך ולא השאילו למחר אמר לו השאילני מגלך אמר לו הא לך איני כמותך שלא השאלת לי קרדומך (ת"כ קדוש' ב ד).  איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה וכו' א"ל השאילני קרדומיך א"ל לא למחר א"ל השאילני חלוקך אמר לו הילך איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה (יומ' כג.). —  ובסהמ"א: הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל (רמב"ם, דעות  ו ז).  והאיבה תוליד הנטירה והנטירה תוליד הניצוח והניצוח יוליד המלחמה (ר"י חריזי, סוד הסודות, מיוח' לאריסטו, הוצ' גסטר, סי' 13). סבלונינו הנבוך פעם  נטירה וכעס פעם נשכח ונעביר וכו' לפי שבטבענו מהיושר והחסידות ומיעוט הכעס והעדר נטירת הרע (ר' קלוני', אגר' בע"ח ג יד).  הזהר מגערת הכעס וגערת נטירת האיבה וגערת הסכלות (רש"ט פלקיירא, המבקש מה).