* 1, ש"ז, מ"ר נִימוֹסוֹת, נִימוֹסִים, — חק, ובפרט חקי הגוים, והחקים הקבועים ע"י בני אדם, בהפך מחקי התורה האלהית, וכמו"כ חקי הטבע, סדרים ומנהגים: ומה ת"ל ובחוקותיהם לא תלכו שלא תלכו בנימוסות שלהם בדברים החקוקים להם (ספרא אחרי מות ט יג). האומר כתבו גט ותנו לאשתי וכו' פטרוה פרנסוה עשו לה כנימוס עשו לה כראוי (גיט' ו ה). בנימוס המלכות (מד"ר שמות טו). מרדכי מוכתר בנימוסו היה (ר"נ, מגי' יב:), ועוד. — ופשט השמוש במלה זו הרבה גם בסהמ"א בכל המשמעות האלה: קח לך לדת הנימוסים השכליים אשר חברו הפילוסופים (ר"י א"ת, כוזרי א א). הנהגות ונמוסים מנהגיים (שם לה). וכל התורה כולה נימוסין ומשמרות לנפש (אגר' רמב"ם לר' חסדאי הלוי). והחקים אשר יחקוקו ביניהם אנשי מחוז אחד או מלכות אחת לשמור היושר ההסכמיי ויקרא הסדור הזה נימוס (ר"י אלבו, העקר' א ה). ואחר כך נתן בספר הנימוסים ההנהגה השלימה אשר יהיו נמצאים באותה ההנהגה אנשי זו המדינה (רש"ט פלקיירא, ראשי' חכמה ג ב). לא כנימוסים המסודרים ע"י שכל אדם שלא יצדק תמיד ויקרה שיגנה הטוב וישבח המגונה לפי האמת אך התורה אמת תהגה ולא תשגה בזה (ר"מ אלשיך, רב פנינים, משלי ח ז). והתבאר שכל אחד ממניעי אלו הגלגלים משיג החלק מנימוס אלו הנמצאות בכללם (אבר' שלום, נוה שלום י ג). כי כונת הנימוס היא לבד להרחיק המגונה ולקרב הנאה (ספ' מפתח הגמ', פרק א). — ובזמן החדש בפרט במשמ' דרך ארץ ותרבות: בעל נימוס.