קל לא נמצא במקרא.

— פִע', נִקַּף1, — נקף עצי יער וכדומ', שבר, כרת, קטע, abhacken; trancher; to strike off: הנה האדון יי' צבאות מסעף פארה במערצה ורמי הקומה גדעים והגבהים ישפלו וְנִקַּף2 סבכי היער בברזל והלבנון באדיר יפול (ישע' י לג-לד). — ובתו"מ, נִקֵּף הקוצים וכדומ': מסותתי אבנים מפסקי גפנים מנקפי היגין מנקשי זרעים בזמן שבעל הבית מקפיד עליהם אסורין משום גזל (תוספת', ב"ק יא יח). השוכר את הפועל לנקף עמו בהיגין ולזמר עמו בזמורות (שם). מפסגי אילנות מפסגי גפנות מנקפי היגי (ב"ק קיט:). — ונִקַּף זיתים,  תלש בידו או חבט במקל להשירם מהאילן: עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום (גיט' ה ח). — ואמר המקונן: בלע בית לרום מוזקף וכברזל סבכי נקף בנה עליו ויקף (ר"א קליר, איכה אשפתו קינ' לת"ב). — ואמר המשורר: בוז לך בת כפתור העוד תתהוללי נצחך אבד וכבוד יערך נקפו חגרי נא שק כאבל אם התאבלי בניך כי יצאו שוב לא יספו (יל"ג, אדו"מ ד). — °וכמו נִגֵּף: מהלך בשפלות עקב בצד גודל ואינו מרים רגליו מן הארץ ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים (רש"י, סוט' כב:).