*, ש"נ, — שה"פ מן נָתַץ: הרי הן (הנגעים) באין על ביתו חזר בו טעון חליצה ואם לאו טעון נתיצה (תוספת' נגעים ו ז). חומר בחליצה מבנתיצה ובנתיצה מבחליצה וכו' בנתיצה נותץ את האבנים שיש בהן נגע ואת האבנים שאין בהן נגע (שם י). את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבן ושל מתכת (ספרא, שמיני ח י). האבן שבזוית בזמן שהוא חולץ חולץ את כולה ובזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח את של חברו נמצא חומר בחליצה מבנתיצה (נגע' יג ב). ונתץ את הבית אפילו בשעת נתיצה קרוי בית (יבמות קג:). — ובסהמ"א: וההריסה היא הנתיצה כמו הרס בעברתו (תשו' תלמידי מנחם על דונש, ערך פגר). אין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקיצוע וטיחה (רש"י, ויקר' יד מה). כלם ענין אחד והוא ענין ההריסה והנתיצה (רד"ק, השרש', פרץ).