°, ש"נ, — שה"פ מן נָתַשׁ: אם טוב לנתש ולאבד מקור מים חיים המיועדים לתרופה וכו' הטוב להיותם לאבוד ולנתישה (דונש על מנחם, היעזב). כל נתישה ונטישה הוא דבר המוטל בפיזור על פני כל הארץ (רש"י, יחזק' יט יב). הנתישה הגדולה הזאת לא היתה אלא בחמה ובקצף (רד"ק, שם). —  ואמר המשורר:  אשר הציף צלוליה ודלה פניני מעמקיה ומשה אשר שם תוצאותיה והעמיד גבוליה עמד מאין נתישה (רשב"ג, הצפור או דרור).