ש"ז, מ"ר נְתִינִים, — א) אדם נָתוּן לעבד עבודת מה במקום קבוע, בפרט עבדי בית המקדש בזמן שלאחרי גלות בבל1: וישבו הכהנים והלוים ומן העם והמשוררים והשוערים וְהַנְּתִינִים בעריהם (עזר' ב ע). זמן הַנְּתִינִים שנתן דויד והשרים לעבדת הלוים נְתִינִים מאתים ועשרים (שם ח כ). וְהַנְּתִינִים היו יושבים בעפל (נחמ' ג כו). — ובתו"מ: מכירין ישראל נתינין וממזרים שביניהם ואין מכירין חללין שביניהם (ר' מאיר, תוספת' קדוש' ה ב). נתינין וממזרים טהורים הם לעתיד לבוא (ר' יוסי, שם ד). אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' ובת ישראל לנתין וממזר (יבמ' ב ד). ממזרין ונתינין אסורין ואיסורן איסור עולם אחד זכרים ואחד נקבות (ר' שמעון, שם ח ג). על מנת שאני כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן נתין ונמצא ממזר ממזר ונמצא נתין (קדוש' ב ג). נתינים דוד גזר עליהם (שלא יבואו בקהל) (רב חנא בר אדא, יבמ' עח:). בימי רבי בקשו להתיר נתינים אמר להם רבי חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר (שם עט:). — ולנק' *נְתִינָה: אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית (כתוב' ג א). גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל (קדוש' ג יב).  הבא על הנתינה יש לה קנס (ירוש' כתוב' ג א). — ב) אדם שהוא נחשב בדרך חקי לאזרח אחת המדינות Staatsangehöriger; sujet; subject: נהוג בדבור העברי וכבר השתמשו בו הרבה בספרות החדשה.