1 ונוסחת שבתי דונולו: שין השנים ובלשון שכובה ושטוחה. ופרש רסע"כ וז"ל: צנבין אלאשנאנ בלשאן שאכ'נ.

]2] בגוף הערבי: חרוף אלצפיר אלתי הי אלזאי ואלסין ואלצאד. ועי' דברי ר"י דוראן מעשה אםוד פרק ה, וז"ל: ואולי יאמר אומר כי בעל [הלשון] הניח שתי צורות לקול אחד והם הצדי והסמך והקוף והכף וכו' והאמת כן הוא אצל קריאתנו הלשון העברית היום. ואולי היו אלה הצורות אצלו לקולות מתחלפים כי אין אנחנו היום בקיאים בקריאתה

3 העדות הראשונה לקול הברת הסמך יש לנו בהעתקת השמות והמלים בכתב יוני שבתרגום השבע' שבכל מקום העתיקו האות ס העברית בכתב יוני באות σ בתחלת התבה כמו סין σιν, ובאמצע התבה כמו יוסף Ἰωσὴφ וכיוצא בזה, והכל מודים כי לזו האות היונית  σ היתה בלשון היונית העתיקה ההברה הרגילה (Blass, Aussprache des alten Griech, § 24) ושכך היתה הברת הסמך גם בירושלים בזמן החרבן מעידה העתקת מלים יוניות שיש בהן אות σ בכתב עברי באות סמך, כמו המלה דימוסנאי δημωσιῶναι, איתנטילו דימוסנאי, מג' תענ' ג; סנהד' צא. וע"י יוסף בן מתתיהו בספריו, וע"י עקילס הגר בתרגומו, וכמו"כ אוריגניס בהעתקת המלים של המקרא בכתב היוני. ודברים מפֹרשים העיד על הברה זו של הסמך הירונימוס, אמר וז"ל:  Apud hebraeos tres sunt litterae. Una quae dicitur samech et  (simpliciter legitur quasi per s nostram (Onom. Sacra ובעברית: אצל היהודים יש שלש אותיות s אחת ששמה סמך ונהגית פשוט כמו s שלנו (שתים האחרות הן ש וצ). ומזמן הגאונים יש לנו כמו"כ עדות שאת האות הערבית שׂין س היו מעתיקים בכתב עברי באות שׂ س וכך למשל ריב"ג בהשרשים כל שרשי ה ס' כתב אלשין וכו'. הברת האות הערבית שׂ س ידועה לנו שהיא היא ההברה שהזכיר הירונומוס בדבריו, והיא היא הברת האות סמך המקֻבלה אצלנו במסורה. אנו רואים איפא כי למן זמן הגאונים ומעלה עד לפני כשלש מאות שנה לפני החרבן השני יש לנו עדות מפֹרשת כי הברת הסמך היתה כמו הברתה בפיות רֹב היהודים בימינו, ובכל מה שנשאר לנו מזמן חיי הלשון מלפני הזמן ההוא אין לנו שום רמז כי נתחלפה הברתה במשך הדורות שקדמו לזמן הנזכר. מימי השופטים נשמרה לנו מסורה מפֹרשת, כי האפרתים לא ידעו לאמר שׁבלת והברתם הם של מלה זו כתובה בסמך: סבלת. אך אין אנו ידעים אם באמת אמרו בהברת הסמך בזמן ההוא או שנמסרה הברתם בסמך מפני שבזמן ההוא לא היה אפשר להעתיק הברתם באות אחרת, מפני שעוד לא נעשה בכתב ההבדל בין שין ימין לשין שמאל. וכבר הסכימו כמעט כל חכמי הלשון כי הברת הסמך היתה מעולם ההברה הפשוטה של s שברֹב לשונות לעז, לאמר שמבתחלה הונחה אות זו בצורתה הקדומה להברת הקול של s. אלא שנחלקו במהותה של אות שׂ, שקצתם כמו אולסהוזן ואחרים סברו שבתחלה לא היו בעברית אלא שׁין וסמך, ובזמן מאחר נקבעה אות שׁ להבדיל על ידיה אותן המלים שנתחלפה בהן הברת השׁין לקול הסמך הבלתי נגע בהכתיב המקבל באות שׁ, וקצתם, כמו נלדקה (Nō. Orient u. Occident, 1, 763) ורֹב החדשים, סֹברים כי מלבד הקול s שלהברתו שמשה האות סמך, היתה בעברית כמו בהשמית הקדומה עוד קול אחד דומה לו, בין s ובין š (אנג' sh, גרמנ' sch), שבתחלה לא היתה לו אות מיוחדה ואח"כ סמנוהו בנקודה על הראש השמאלית של השין. אך רגלים לדבר, כי בתחלה הונחה האות סמך לא להברת הקול s ממש כי אם לקול קצת משֻנה מזה. ושתי ראיות להנחה זו, האחת היא האות Ξ שבאלף בית היונית, שהכל מודים שהיא היא הסמך במקור נדפסה כאן ס כנענית שבאלף בית הכנענית, שהיא דומה לה בצורתה ואף גם עֹמדת בא"ב היונית ממש במקום שעֹמדת הסמך הכנענית בא"ב הכנענית, והוא בין נ ובין ע, ביונית בין ν ובין ο. גם בשמה של האות היונית הזאת, σιγμα סגמא, רואים קצת החכמים סרוס מהשם הכנעני סמך, ובצורה ארמית סמכא. והנה הברת הסגמא היונית היתה בלי ספק בזמן קדום ks, או xs, כמו שנראה ברור מאותן האלפביתות היוניות שלא השתמשו באות הסגמא וכתבו במקומה xs, ks, ודבר תמוה הוא שעלה על דעת היונים להעתיק קול מרכב זה באות סמך הכנענית אם לא היתה לה קול לפחות קצת דומה להקול המרכב של הסגמא. רֹב החכמים שחקרו בדברי הימים של האלף בית היונית (A. Kirkhoff בספרו המפֻרסם, ומהיותר חדשים A. Gercke, בהקבץ Hermes, כרך 41. וכמו"כ F. Praetorius בהקבץ ZDMG. 62,283). אמרו כי כך עלה ברצון הפשוט של אותם היונים שלקחו להם הא"ב הכנענית להגות בה את קולות הלשון היונית. אך אין זו תשובה מספקת, וכמו"כ דחוק תרוצו של יוסף הלוי (J. Halevy, Jour. Asiat, 1902, xx, p.352) עפ"י הצורה העתיקה של הסגמא ביונית במקור נדפסה כאן סיגמה יוונית עתיקה, שהוא רואה בה הרכבה משתי אותיות, במקור נדפסו כאן שתי האותיות האלו ביוונית עתיקה KS, H. והראיה השניה להנחה שקול הסמך לא היתה בראשיתה קול S פשוטה היא הא"ב של הלשון הערבית של הערבים הצפוניים, לאמר הלשון הערבית הידועה. כי דבר ידוע הוא שבא"ב של לשון זו אין האות סמך, והקול S מעתק בה בהאות שׂ س. אך בא"ב של הערביים הדרומיים (הסביים וכו') יש גם אות שׂ וגם אות ס (כמו שהוכיח Fr. Hommel, בהקבץ ,ZDMG, 46, 528, ובספרו (Süd-arab. Chrest) והנה אלמלא בזמן שקבלו הערביים הדרומיים את הא"ב הכנענית, (אם מהכנענים או באמצעות הארמיים, הכל אחד), היה להערבים קול שוה להקול שהיה אז להאות ס בודאי היו הערבים מקבלים אות זו להברת קול זה, על כרחנו אנו צריכים להניח, כי בזמן ההוא לא היה להערבים בלשונם קול כקול הברת הסמך הכנענית. והנה הקול S יש להם להערבים בלשונם והוא הגוי אצלם ע"י האות שׂין س שהיא ש הכנענית, א"כ, לא היה להסמך בזמן ההוא קול S ואין לאמר כי הואיל והם קבלו את האות ש הסתפקו באות זו לשני הקולות גם לקול  sh, sch, וגם לקול S בהדבק להנקודות ולא היה להם יותר צֹרך באות הסמך, כי זה לא בטבע הלשונות להסתפק בצורה אחת לשני קולות כשיש להן שתי צורות לזו, כמו שלא הסתפקו הערבים בצורה אחת לשתי הקולות של ט-ת. כ-ק. וכבר הוכיח זאת ד.ה. מילר (D.H. Müller) במחקרו על אותיות השריקה בלשון שמית הקדומה בקבץ של המו"מ של הכנסיה הבין לאומית השביעית של המזרחניים, Zur Geschichte der semit. Zischlaute Verhandl. des VII internat. Oriental. Congresses, והסכים כי הערבים לא לקחו להם את האות סמך מהא"ב הכנעני מפני שלא היה להם קול דומה לקול אות הסמך בזמן ההוא. ובהיות שהקול S יש להם להערבים והיה להם מעולם, אין ספק כי להסמך היה אז קול אחר, קצת משֻׁנה מהקןל S. וכבר סבר החכם האנגלי E. Hinks, במחקרו על אותיות לשון האשור' (בהקבץ האנגליJourn. of the Royal Asiat. Society, NS. Vol. 2, 1866) כי קולה של הסמך היה בתחלה sx או sk. ואחריו Lagarde Sym.114 ואח"כ במחקר מיוחד Mittheil., 4, 376),  החליט כי הברת הסמך היתה בראשיתה ks. אך לזה יש פרכה מגוף דקדוק הלשון, כי רואים אנו שבבנין התפע' נהגה הלשון מנהג אחד בפעלי פ"ס ופ"ש, שהקדימה את פה"פ לתו הבנין: הסתתר, השׂתכר, מפני שהיה קשה עליהם לאמר התסתר, התשׂכר, ולהפך אנו רואים כי לא היה קשה עליהם לאמר התכסיתי, משמע כי קול הסמך היה דומה לקול השׂין ולא היה דומה לקול כס. וגם קול ts ממש אי אפשר שהיה להסמך, כי בקול זה, שהוא קול הצדי (עי' הערה לערך צ) נהגה הלשון בבנין התפע' מנהג אחר זולת מנהגה באות סמך, כי אמרה הצטדק בטית ולא הצתדק בתו, אלא ודאי שהיה להסמך בזמן ההוא קול קרוב לקול ts, ר"ל בין s ובין ts, וקול זה נשמע להיונים כמו ts, ובהיות שקול t בלשון נכריה לאדם נשמעת לו תדיר כמו קול k, שמעו היונים את קול הקרוב ל ts כאלו היה קרוב ל ks, ויקבעו את אות זו להברת ks שבלשונם. זה הקול של הברת הסמך בזמן ההוא היה דומה להברת הצדי הערב' ص  שהיא יותר דחוקה לבין השנים מהברת קול S, ורגלים לדבר כי לפנים היתה הברת אות זו בערב' יותר קרובה להברת הצדי העברית. ועי' עוד בהערה להאות שין ימין ושין שמאל.  

4 עי' אדות הברת קול זה בהערה לאות שׂין.

5 אולם עי' דברי האפדי פרק לב וז"ל: כי על דרך זה היה אצל הראשונים הבדל מה בין קול הסמך והשין והסין והיה אצלם הבדל בקול בין דרכי סורר לכל איש שורר בביתו וכו'.

6 עי' הערה לערך זה.

7 כל זה מנחם בן סרוק. וכן ראב"ע: ס עם ז, ט, צ לא נמצא (צחות קנח:). והנה הצרופים גס, סט, לא נמצאו אמנם במקרא, אבל בתלמוד נמצאו: גס, סטר,שהן אולי מלים זרות, אך עכ"פ קנו להן זכות אזרחים עברים גמורים. [והצרוף תס נמצא פעם אחת במקרא, נתס. וכן בתלמוד, תסס.]