* 1, ש"ז, — שם האות ש, עי' ערך זה: כתב אל"ף דל"ת מיי', אל"ף ה"א מאהיה, שי"ן דל"ת משדי, צד"י בי"ת מצבאות הרי אילו נמחקין ומוחק את טפילותיהן (ירוש' מגי' א יא). שין שקר תיו אמת (שבת קד.). שקליה לע"א ואנחיה בשי"ן תי"ו2 שלו (מגי' כה:). כל מקום שנאמר שישה בשי"ן וכאן בסמ"ך (מד"ר שה"ש, לסוסתי). — ובסהמ"א: מ"ם דוממת שין שורקת ורוח חק מכריע בנתים (יצירה ו). שי"ן זה שיניהם של רשעים גמורים שעתיד הקב"ה לשוברן (א"ב דר"ע, ביהמ"ד, ילינק, ג, 47). אחל מחברת שי"ן (מחב' מנחם, 167). ותשלם מחברת שי"ן (שם, 183). שלמה, השי"ן מקום אשר (ראב"ע, שה"ש א א). הנקודה ישימנו בתחילתו או קרוב מסופו שהוא תחילת השי"ן השלישי כן מנהג חכמי טיבריא (הוא, צחות, ד). כל האותיות שהן יוצאות בינות השיניים בעבור היותם כבדים חוץ מהשי"ן שהוא הקל (שם, ט.). אות שי"ן ישרת בראש המלה כטעם שֶׁככה שָׁכולם (שם, כ:). והשי"ן תשמש במקום אשר (רד"ק, מכלול, מב.).— ואמר הפיטן: שי"ן שלשה ענפים יש לה כמו כסא משבר, כי שלשה פעמים שני רשעים ישבר (בנימין, אהלל בצלצלי שמע, יוצר שבת לפני שבוע'). — ואמר המשורר: ושין שם בשתים יסוד גם בשנים (ונש לדורש החכמות, תשו' דונש על מנחם). אזי שין יחרוק שניו וישרוק ועל פיו יהלך לפיד ויברק (ר"ש שרביט הזהב, מריבה נהיתה, לקוט' קדמונים, 20).
1 [ כך גם בארמ', בסור' ובערב' וביונ' של שבטים דוריים, כעדות הרודוטוס: Σεν או Σαν, ואצל השבטים האַטּיים Σιγμα , ובכוש' שַׁוְת. מדקדקים ופרשנים נסו לפרש שם זה בדרכים שונות (עי' גם בדגמאות המובאות לשמוש השם). אך לדעת העורך, המנֻמקת בפרטים בהלשון והספר ב, 194-150, אין המלים אלף בית וכו' מראש שמות לאותיות, אלא הד של חרוז למודי דתי, שנולד בישראל, ושהָעבר מארץ כנען ליונים, ושחזר מפי היונים שוב לישראל. חרוז זה הסתים במלים קוף ראש שִֹים (נ"א בקֵרוב שֹׁכֵן) תָו, כלו' אם תאלף ותלמד מדרכי האל, אז בקרקפת ראשך מושָֹם (או שוכן) תָו אלהי שיגן עליך. ומכאן חלוף השמות Σεν (במקום שים) או Σιγμα (מן שכן), ומן היונית קבלו היהודים את קריאת האות במלה שִׁין.]
2 [עי' הערה בערך שׁ ג.]