צ

האות השמנה עשרה באלף בית העברית1, ושמה צַאדִי, צַד, צַדִי, צַדִּיק, עי' אלה הערכים2.
האות צ היא אחת מחמש אותיות שמוצאן הוא דרך הַשִּׁנַּיִם: ז ס צ שׁ שׂ, ומפני קול השריקה שנשמע בצאתה מהפה היא נכללת בין אותיות השריקה: אותיות השריקה שהם הזין והסמך והצדי (הרקמה לריב"ג שער ב, 6).
אות זו נכתבת בשתי צורות, בתחלת המלה ובאמצעיתה בצורה צ, ונקראת כפופה, ובסוף התבה בצורה ץ, ונקראת ארֻכה, פשוטה.
מה היתה הברת אות זו לפנים בימי חיי הלשון אין לברר בדיוק, וכמו"כ אין לברר אם היתה הברתה שוה בפי כל בני הארץ3. בזמננו יש חלוק בין הספרדים והאשכנזים4, שהראשונים מוציאים אותה דומה להברה הסמך5 והאחרונים דומה לקול מרכב מן ט ס.
האות צדי היא שרשית בלבד, וכשהיא פ"פ, ת ההתפעל מתחלפת בהאות ט ונכנסת בין פ"פ לע"פ, צָדַק, בהִתפ' הִצְטַדֵּק.
בלשון עברית בעצמה היא מתחלפת פעמים בהאות שׂ: צחק-שחק, וכמו"כ באות ז (עי' זה) ובאות ס (עי זה). 
ובשאר הלשונות האחיות באות במקומה, מלבד עצם זו האות גם קצת אותיות אחרות. בארמ' גם ע וגם ק, ובערב' צ' וגם ט'6.
על פי מקומה של אות זו בסדר האלף בית שמשה אות זו במקום המספר תשעים: יצחק, י' מול עשרה נסיונות, צ' לתשעים שנה לשרה נולד, ח' לשמונה ימים נמול, ק מאה שנים היו לאברהם (מד"ר במד' יח). — ואות ץ תשע מאות: חזור לך לאותיות הפשוטות, ק פשוטה ת"ק, מ"ם סתומה ת"ר, נו"ן פשוטה ת"ש, ף פשוטה ת"ת, ץ פשוטה תת"ק (בראש' רבת', אלבק, עמ' 5). 
צ אינה מתחברת בשרשי הלשון העבר' עם ז, ט, כ, ס, ש (מנחם).



1 בפרשיות מגלת איכה וכמו כן בקצת מזמורי תהלים הערוכים עפ"י סדר א"ב הפסוקים המתחילים באות צ באים בין הפסוקים המתחילים באות פ [או ע] ובין המתחילים באות ק. [בא"ב היוני, השאול מכנענית, אין אות תמורת הצדי, ואף במספר משמשת האות קופא, שהיא ק, בערך תשעים.]

2 [ועי' ביחוד צַדִי, הערה.]

3 אחרי שיבת גלות בבל היתה בודאי דומה להברת האות שׂ, ולכן קראו קצתם השם יצחק גם יִשְׂחָק (תהל' קה ט). [הכתיב יִשְׂחָק בשם הפרטי נמצא גם בכמה מקומות בספרי נביאים (עמו' ז ט; שם שם יו; ירמ' לג כו). וחלוף צ-שׂ הבא לא רק בשם הפרטי אלא בכל השרש שׂחק על יד צחק וכדו', מורה על כך שלא היה הבדל במבטא ההגאים המסמנים בשתי אותיות אלו אלא בתהודה (resonance) הנחצית של הצ, אשר על יד הגה נחצי אחר כמו ח אי אפשר להבחין בה כראוי. בשאלת מבטא האות צ יש להתחשב גם א) בצורתה הקדומה של האות, שאינה בעקר אלא ז בתוספת קו מבדיל (דיאקריטי) מצד שמאל. כשם שגם שין וסמך בכתב הקדום אינם אלא שנויי הזין; ב) בעבדה שהצדי העברי בא במקום הגאים שונים בערב', בארמ' ובאוגרית', והבדל בהגית הצדי נכר אף במלים ובשמות הפרטים שהֻשאלו ליונ' בתקופה קדומה, כגון Σιδών צידון, χϱυσός חרוץ, לעמת Τῦϱος במקום צוֹר וכדו'. בתו"מ מעתק σ יוני או s רומי פעמים רבות בצדי. ויש להניח שלפחות צ זו המקבילה לאות צ אף בערב' ص וארמ' וכוש', בֻטאה כסמך נחצית אף בתקופה המקראית הקדומה. ומרֻבים המקרים של חלוף סמך בצדי בתו"מ (פרסם-פרצם) וגם בסהמ"א של הספרדים (צעיף ת' סעיף, כתיב אריצטו על יד אריסטו, ועוד). ועי' בהערה הבאה.]

4 [מבטא היהודים בימינו (לפי אידלזון, MGWJ, 1913 עמ' 527וכו', שם 697 וכו') הוא כמו צ ص הערב' - סמך נחצית - אצל יהודי תימן, בבל ומרוקו, הספרדים שבארצות דוברות ערבית והשומרונים; אך אצל היהודים האשכנזים, הספרדים שביון ותורקיה והפורטוגיזים ויהודי דגסטן ופרס כמו ts או tz. ועי' בהערה הבאה.]

5 [מבטא זה של הצדי בפי יהודי המזרח בסמך נחצית הוא הנמצא אף בערב' ובבנות הלשון הארמ' והסור' שנשמרה להן מסרת, והוא שהיה קים גם בכנענ' ובאשור' לפי ההעתקות ליונ' ורומ'; ואך בכוש', שהיא לשון שמית מאחרת, המֻשפעת מלשון עמים זרים, מבטא הצדי הפשוטה הוא ts, כמבטא יהודי אשכנז. ויש לשים לב שבקצת חלקי גרמניה הפכה אף הסמך להגה ts, עד שאמרו tsof, tsude במקום סעודה, סוף.]

6 ובארמ', צחק-גחך, צנח-ג'נח جنح בערב', ואולי גם שׁ שוכ شوك - קוץ. 

[הכונה: במקום הגה זה, שנכתב בעבר' שבמקרא באות צ (ושהוא הגה אחיד גם באשור'), היו בשפה השמית הקדומה בגאים שונים. יש צ (עברית) שהיא צ בכל הלשונות (כגון צדק); יש צ שבערב' היא צ' ض והיא בארמ' קדומה ק ובארמ' מאחרת ע (כגון אֶרֶץ-ארצ' أرض-ארקא-ארעא), ויש צ שהיא בערב' ט' ظ  כגון צבי-ט'בי ظبي-טביא).]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים