*, ש"נ, סמ' סִיחַת, מ"ר סִיחוֹת, כמו שִׂיחָה, סִיחַ: התיב ר' זעירא קומי ר' יסא והא תנינן יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת מגורש' הרי זו מגורשת אית לן מימר נירות דולקין לא סיחת בני אדם מסיחין והכא סיחו' בני אדם משיחין (ירוש' גיט' ט יא). כל שסיחתו בבבל משיאין לו אשה (ר' יוסף, קידוש' עא:). ואמאי קרי ליה סיח שמהלך אחרי סיחה נאה (ב"ב, עח:). סנחריב שסיחתו ריב (סנה' צד.). — ובסהמ"א: סיחת חולין: בדבר סיחת חולין וכו' והעמדנוה בדבר סיחת חולין (קטע תשו' ר' דוסא בן רסע"ג, סעדיאנה, שכתר 59). — ואמר הפיטן: ניגש להשתעשע בחוקים ולא כבער סיחות יפיגוהו עד בוא ברורים סחבו דשן בפייס ול' במרחפת (Elbogen, Stud. 163).