סִלּוּף

° , ש"ז, מ"ר סִלּוּפִים, סמ' סִלּוּפֵי, — שה"פ מן סִלֵּף, ואמר הפיטן: חשבה כהיום זכרה להאחות סלוף1 דינה ביהוסף להנחות (אבן חוג, יוצ' א ר"ה). — מי שהוא אץ ברגלים יכשל בלכתו ויחטיא הדרך ומי גרם סלוף דרכו אולתו ועל יי' יזעף לבו (ר"י בן נחמיאש, משלי יט ג). ואולי תאמר כי הלא נגד עיניך בוגדים בגדו בסלופי חמס ושוד וכל הון יקר ימצאו וכו' ויפדה נפשו מידם (מיד אויביו) כי ירבה שוחד מהון רב אשר קבץ בסלופיו ובגידותיו (אלשיך, משלי יא ד). — ובמשמ' עקום, דרך עקומה: כי המים האתנים ששב הים לאיתנו סילף שלא ישובו דרך ישרה כי אם בסילוף כי באו בין סוף מחנה ישראל וראש המחנה מצרים (הוא, איוב סב יט).



1 ופרש רבי משה הדרשן מנרבנא וז"ל: והכירה שממשפחתו היא ולקח לו לאשה וזה הוא סלוף דינה מה שילדה ע"י קלקול לקח יוסף, ע"כ.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים