1 ת"ז, נק' סָרָה, — עָצב וכועס, לא מְרֻצֶּה, verdrisslich, ärgerlich; de mauvaise humeur, sombre; sulky, sullen: ויאמר אליו (הנביא למלך ישראל) כה אמר יי' יען שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו וילך מלך ישראל אל ביתו סַר וזעף (מ"א כ מב-מג). ויבא אחאב אל ביתו סַר וזעף על הדבר אשר דבר אליו נבות וכו' וישכב על מטתו ויסב את פניו ולא אכל לחם (שם כא ד). — ובמדר': מהו כי סר לראות אמר הקב"ה סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל במצרים (מד"ר שמות ב). — ואמר המשורר: ראה שחק כלבי סר וזעף וטל עביו כדמעי זב ורועף (רמב"ע, דיואן קנד, בודל'). ואני מיסר באכזריות מוסר גלה ונאסר וזעף וסר באין מנזר וטפסר ואין מלך ואין שר (ר"י הלוי, יונה נשאתה). — וְרוּחוֹ סָרָה, במשמ' זו: ותבא אליו (לאחאב) איזבל אשתו ותדבר אליו מה זה רוחך סָרָה ואינך אכל לחם (מ"א כא ה). — ואמר המשורר: הבינני עלי מה זה ומה זה רוחך סרה ואיך ירך לבבך ותתרפה ביום צרה (ר"ש הנגיד, אחי מוסר). מה לך ים תבהיל מך גר אנכי עמך למה אפך חרה מה זה רוחך סרה (ראב"ע, אפרוש כף). — אשה סָרַת טעם, שהיא מגֻנה בטעמה ובהתהגתה: נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת2 טעם (משלי יא כב). — °וְעַיִן סָרָה2: ומאנת לאדם ראש נביא שמרון בחבורה וישרת שנא דודים בעין סרה וסוררה (ר"ש הנגיד, אחי מוסר). — °וְסִבָּה סָרָה2, מוזרה ורחוקה: וסברת אבן גבירול במאמר השני מספרו מקור החיים שהעצם הנושא למאמרות הוא מושכל בלתי מוחש וסובר ג"כ שהוא מתנועע בלתי מניע ונתן בזה סבה סרה מאד והיא שהכמות אשר תשיגה יעצרהו מהתנועה ותמנעהו מעבור ושם לעצם המושכל הבלתי מוחש כמות וזה מין מן השגעון (ראב"ד, אמו"ר א א).