, קל ל נמצא.

— פע', * סרב, בינ' מסרב, פ"ע, — א) מרה, מרד, widerspenstig sein; se montrer récalcitrant; to be rebellious, stubborn, ואמר בן סירא: אל תסרב עם אל ואל אלהים היכנע (ב"ס גני'  כה). — ובתו"מ: יהויריב יה היריב עם בניו על שמרו וסרבו בו (ר' ברכיה, ירוש' תענ' ד ח). הלב מתעצב וכו' הלב מתפחד וכו' הלב משתבר הלב מסרב שנא' ולעם הזה היה לב סורר ומורה (מד"ר קהל', דברתי אני עם לבי). והיו מסרבין בדברי ירמיה (פסיק' רבת', ויהי בעת שסרחה). כי מרו בך שסרבו1 כנגדך (מד"ר תהל', ה י בובר). — ובסהמ"א: סרבים ופתרת כי סרבים וסלונים מלשון ארס מגזרת מסרבין ומרגיזין וכו' ולא הם כי אם כמו קוצים וחוחים וסלונים וחרולים וברקנים (תשו' דונש 77). מי שנתחייב בב"ד וסירב ושמתוהו ב"ד (ערוך ערך שמת). ואם תסרב תצא בלא כתובה כדין התורה (רמב"ם, שו"ת לד.). ואלו הג' דינין לאדם בעל כרחו בד"א כשהנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו (טוח"מ סנה' ג). אשה שנתחייבה שבועה וכו' והיא מסרבת מה דינה (שם, שבועת ב"ד צו כב). אשה שנתחייבה לישבע כתקנת הגאונים שתקנו ללוה וכו' והיא מסרבת, מנדין אותה עד דצייתא דינא (ש"ע חו"מ, הלוואות סא ג). המסרב שלא לירד לדין או ירד לדין ונתחייב ואינו רוצה לעשות צווי בית דין ועכבו בית דין ממונו שביד אחר ועבר על מצותן והחזירו למסרב אם לא ימצא ממה לגבות חייב הנפקד ליתן למלוה הממון שהחזיר למסרב (שם פו ה). אשת איש שנתחייבה שבועה משביעין אותה ואם מסרבת מלישבע כופין אותה כמו שכופין לאיש (שם שבועה צו ו). רשאי להכריז איסור על המסרב ושלא להוציא מן האסור עד יתן להרב חצי רט אבל לא להחרים כ"א בהסכמ' שני פרנסי' (פנקס ק"ק במבורג 13). —  ואמר המשורר: בערתי שררות לב סרב בשרתי צדק בקהל רב (רשב"ג, אלהים אלי, שער השיר, הוצ' ברודי 45). — ואמר הפיטן: מרד וסרב למולי וחל להקשות אמרים נאם מי הוא אלי העברים (מחז' איטל' א', צא). — מְסָרְבֵי מרון, מסרבים במרי: ונעו ממשמרותם כהנים בני אהרן כנמסר הבית במסרבי מרון (איכה ישבה חבצלת, קינ'). גבר חרון ונגנז ארון במשנה שברון במסרבי מרון ואיך אנחם (איך תנחמוני, שם). — דברי אמת בל תסרב ומן משגך חדל (ב"ז ב"ס ד כה). אנכי מעולם עמו לא רבתי לא בדיני אדם ולא בדיני שמים רק פעם אחת אליו סרבתי עת תפר ויקלקל לי מכנסים (יל"ג, אם כדגי הים, ספ' ה). —  ב) מִאֵן, לא רצה עד שיפצירו בו, sich weigern, ablehnen; décliner, se refuser; to decline, to hesitate in accepting an honour: בתחלה מסרב שניה מעמעם ובשלישית רץ ובא (רבי יהושע דרומיא, ירוש' ברכ' ה ג). העובר לפני התיבה צריך לסרב ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח (ברכ' לד.). מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול (רב הונא, פסח' פו:). כמה סרב משה שלא לילך בשליחותו של הקב"ה (מד"ר שמות ד). —  ובסהמ"א: שכן במלאכים שאמרו לאברהם כן תעשה ולא סירבו בו וללוט אמרו כי ברחוב נלין עד ויפצר בם מאד (רש"י, פסח' פו:). מסרב מללמוד יגלגל עמו בנחת ובדברים רכים (הוא, כתוב' נ.). ולא יהיה רשות לשום אחד מהחלקים הנ"ל לסרב ולמאן מכל מה שיגזרו הברורים (שריד מעיר, הוצ' מק"נ 5, ט, תרנג). א"ל ראובן אדרבא לסבת האיש אשר אתה אומר אני מסרב כ"כ שתוליכהו כי מעולם לא הזיק לשום ישראל (מהרשד"ם, שו"ת חו"מ מח). מעשה היה בבהמה שהיו מוליכין ומושכין אותה בחבל קשור בקרניה כדי שתמהר הליכתה שהיתה מסרבת להלוך כהלוך שאר בהמות (תורת חסד, שו"ת ו). —  ג) * הפציר בפלוני, דחק וכפה אותו, drängen; presser, importuner; to press, urge: היו מסרבין בו לישא בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם וכן המגרש את אשתו ואומר קונם אשתי נהנית לי לעולם הרי אלו מותרות ליהנות לו שלא נתכון זה אלא לשום אישות (נדר' ח ז). היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו במשתה וכו' (ר' יהודה, תוספת' שם ד ח-ט). היה ר' מאיר אומר לא יסרב2 אדם בחבירו שיאכל אצלו ויודע בו שאינו אוכל (שם ב"ב ו יד). שנים ישלם נמצא אתה אומר שבעה גנבים הם הראשון שבגנבים גונב דעת הבריות והמסרב לחבירו לארחו ואין בלבו לקרותו וכו' (מכילת' משפט' נזיק' יג ). לא קשיא כאן במסרבין בו לאכול כאן בשאין מסרבין בו לאכול (אביי, שבוע' יט:). ולא יסרב אדם בחבירו לסעוד ויודע בו שאינו סועד (ד"א ח). —  ובסהמ"א: נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה לצאת וחבל בו פטור (רמב"ם, עבד' ג ה). מאשר כי מצותו עלי מצות מלך מסרב ומהבהב בסופה את והב הודיתי למצותו להפיק שאלתו (ר"י זבארה, ספ' שעשוע', דודסון, Appendix CXIII). ועי' עוד סִרְהֵב