°, ש"נ, מ"ר סְרִיחוֹת, — שה"פ מן ב. סָרַח, במשמ' ריח רע: מפני שרוח מערבי שהיא תדירא מנשבת בו ודוחה הסריחה שאינה באה לעיר (רגמ"ה, ב"ב כה.). זכור טומאתך כמה טומאה יוצאה ממך וסריחה וכזה כל אדם יתפש בענוה (ספ' חסידים תתתתשעד). — ואמר הפיטן: סופו רקב ורמה ואחריתו סריחה ותולעה עודנו בושת וקלון וחייו צלמה וחרפה (סליח' שחר' יוה"כ, מחז' איטל' ב, קט.). — ומ"ר במשמ' חטאים: לא השיבות פניהם ריקם מרוב עוונות וסריחות נאספו מנו בעלי שיחות (אנשי אמת, משירי ביה"כ 21, הוצ' ברלינר).