*, עֵבֶט, ש"ז, — כמו עָבִיט א): האוכל מן העבט ומן המשטיח של עלים ונפל ממנו גרגר יחידי אם יש לו חותם טהור (טהר' י ה). ענבים המבוקעות מן העבט ונפלו לאויר התנור טהור (תוספת' שם ג ב). שתי אצבעות שאמרו בינונית של כל אדם ולא אמר בעבט כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בו ספקו טמא (שם מקווא' ה ד). אילו דברים שעושים לאבל בימי אבלו דורכים את עבטו וזולפים את יינו וגפים חבייותיו וזיתיו (ירוש' גני' 195). — וְעָבָט של ענבים: תני שוין שאין מוכרין גדיש של חטין ועבט של ענבים ומעטן של זתים אלא לחבר ולמי שהוא יודע שהוא עושה אותם בטהרה (שם דמאי ו ו). והא תני על העבט של ענבים על המעטן של זיתים שמשכן לא יטול מהן ביום טוב (שם ביצ' ה א).