*, עידון, ש"ז מ"ר עִדּוּנִים, עידונין, — שה"פ מן עִדֵּן, תענוג, ואמר בן סירא: חיי מה לחסר תירוש והוא לגיל נחלק מראש שמחת לב וששון ועדון1  יין נשתה בעת וראי (ב"ס גני' לד כח). — ובתלמו': שכח ואכל ושתה אל יתראה בפני הצבור ואל ינהיג עידונין בעצמו (תענ' י:). — ובסהמ"א: אחרי שבליתי וזקנתי איך תתחדש לי עדון ועונג הנוער (ראב"ע, בראשית יח יב). וכן ענין ושלם נות צדקך וישלם שוכנת צדקך וכו' ודמה אותה בשוכנת בבתים בעבור ענוגה ועדונה וזה כמו שאומרים ליושבת בחדרים חודרת (ר"י א"ת, ספ' השרש' לריב"ג, נוה). אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה (רמב"ם, הלכ' ת"ת ג יב). אע"פ שאין השמש הזה הגשמי פועל בנשמות בחומו ולא מעדן בעדונו רק שהם משלים נרמזים בדברים דקים פנימיים (רשב"א, מאמר על ישמעאל, פרלס מא). המחיצה השלישית והיא החומה הפנימית שם העידוני' שלמים בלי שום רוגז כלל ושם הם החסידים הגמורים משרתי עליון (ר"מ אלדבי, ש"א ט, קיז:). ומכאן אתה למד שאין לו לאדם לקנאת בכל טובת שבעולם הזה וגם לא באנשי רשע ובדרכיהן ועדונם שאם כן נראה שמוסף ומתאוה בדרכם (ר"י אבוהב, מנוה"מ, נר א, הקדמ'). וצריך לידע ממנו במה היה רגיל לסעוד שאולי הוא רגיל בעדונים אם הוא בן טובים (שם ג א ז א). הצדיקים שמניחים עדוני הגוף ועוסקין בעדוני הנפש אין ממשלתם ראויה להיות בעולם הזה (שם ד ג ב ב). כי אין שחוק הלויתן זולת זה לקבץ בו בכל יום מעין ברכותיו מעדוני המצו' שהצדיקי' מתאוי' בלבב שלם (רמ"ע מפאנו, אמר' טהור', חקור דין א ב). כי מרוב תאות הגוף אכילה ושתיי' ועידוני העוה"ז שהוא עול' שוא ושקר וחושב לאסוף הון רב אין כח הנשמה לחשוב אחר הבורא ית' (ספ' אורחת צדיקים, שער האהבה, יט). ותשב באיתן קשתו (של יוסף) עם גודל יפיו ועדונו והוא בבחרותו (ר' שלמה אלעמי, אגרת מוסר, ז:) . ואם עד אלה לא נכנע היצר ידמה נגד עיניו שיושב בטיולים ועידונין ומעדנים ובמנוחות וכו' וידמה נגד עיניו שאם יעשה העבירה מאבד כל זה (ר' אליהו, שבט מוסר, יב). ביום התענית לא ינהוג עידונין בעצמו אלא יהא דואג ואונן וינוד מכל נדנוד עבירה (ר"ד אופנהיים, הנהנות אדם, כג:). והנה מה שהורונו חז"ל הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על יי' וליהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים לימצא ומקום העידון הזה הוא באמת העוה"ב (רמח"ל, מסלת ישרים א). המותרות המשמשות לעונג ועידון בני האדם (ספ' המדות לארסטו, סטנוב).  ובשעת עידון וחדוה זו נתגלגלה מדת הרחמים לזכות אותו בריוח טוב של ק"ן מיליון אדומים בבת אחת (מנדלי מו"ס, מסעות בנימין השלישי, הפרדס ג, 6). — ואמר הפיטן: נטע כל עץ מאכל וכל מיני עדונים נבראו לקומתם ומאליהם פרי טעונים (אגורה, יוצ' שבת ה אחה"פ).  חשק עידונים מסך וטעימה חשתה לברא יצור מאדמה (משולם בן קלונימוס, אלבויגן 126). בורא ארץ עדון משמני הארץ היות ברכה בארץ חפץ בלי צוחה ופרץ (ר' שמואל, גנזי שכטר ג, דודסון 40).