ש"נ, אשה שעֲזָבָהּ בעלה: לא יאמר לך עוד עֲזוּבָה ולארצך לא יאמר עוד שממה כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה (ישע' סב ד). —  ומ"ר °עֲזוּבוֹת, ואמר המשורר: ותבנה מהרוסיה בצורות ותקים מנתוציה תלולות ותבעל מבנותיה עזובות אשר היו לצודיהן בעולות (רשב"ג, תהלת אל). —  וש"ת: כי כאשה עֲזוּבָה ועצובת רוח קראך יי' ואשת נעורים כי תמאס אמר אלהיך (ישע' נד ו). — ואמר המשורר: ותהי לבזה כאשה עזובה ביד צריה עלובה (ראב"ע, אוי כי לבי).