*, ש"נ, — שה"פ מן א. עָנָה: ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה עניה האמורה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש (סוט' ז ד). כל מקום שנאמר כה ככה עניה ואמירה הרי זה בלשון הקדש (מכי' יתרו ט). יכול יעלו מן הנחל ויאמרו ת"ל בנחל שתהא אמירתן ועניתן בנחל (ספרי דבר' רט). ענה דודי ןאמר לי א"ר עזריה לא היא ענייה ולא היא אמירה אלא ענה ע"י משה ואמר לי ע"י אהרן (מד"ר שה"ש, התאנה חנטה פגיה). ובסהמ"א: וענותך תרבני אמר וענותך מן לשון עניה והוא מעיד על הנפת הואו (דונש, תשו' על רסע"ג, 138). הנני כך היא ענייתם של חסידים לשון ענוה הוא ולשון זימון (רש"י, בראש' כב א).ומזכירין שלש עשרה מדות בין כל ענייה וענייה (תניא רבתי, ר"ה עב). הואיל והתחילו לקבל עליהם עול מ"ש שהוא בעניית אמן תוסיף נשמתם אי זה שלמות (ר"י מפיסא, מנח' קנא' 89). ומה יענהו לתת לו שחוק לצדיק ותמים שלם שחוק צדיק תמים היא הענייה אשר יענהו (רשב"ץ, אוהב משפט לאיוב, פד:). דין עניית הקדיש ע"י הקהל (הלבוש נו). דין ברכו וענייתו ובו' ב' סעיפים (שם נז). שהחזן משמיע קולו במלות אחרונו' כדי שיבינו העם שהוא בסוף העניה הראשונה כנ"ל וכן הוא המנהג בכל סדר הפסוקים והעניות של הקדושה עד תומה (ר' רפאל מילדולה, מים רבים, שו"ת או"ח כג). להוציא ידי חובת ענייה להמברך (פלא יועץ טז). — ואמר הפיטן: הזהרת ניאוף וענית שקר איש באחיו פן תעידהו (רבנו יצחק, אחוה דעי, אזהר', כא.). בשבתו תוך חכמים היד[ועים] הלא דומים ולא עונים עניה (ד"ה יהודי מצרים וא"י ב, מן 12).