*, ת"ז, נק' עֲצֵבָה, מ"ר עֲצֵבִים, עצבין, עֲצֵבוֹת, — מלא עֹצֶב, כמו עצוב traurig, gekränkt: triste, fâché; sad, vexed: אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב"ה אינו כן וכו' (ברכ' ה.). לאדם שיצא עליו שטר חוב קודם שפרעו היה עצב לאחר שפרעו שמח (שם ז:). במוצאי יו"ט האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה נוטה כלפי צפון עניין שמחים ובעלי בתים עצבין וכו' נטה כלפי דרום עניים עצבין ובעלי בתים שמחים וכו' נטה כלפי מזרח הכל שמחין כלפי מערב הכל עצבין (יומא כא:). בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ הלבין היו שמחין לא הלבין היו עצבין ומתביישין וכו' (שם סז.). בא וראה שלא כמידת הקב"ה בשר ודם וכו' מנצחין אותו ועצב אבל הקב"ה נוצחין אותו ושמח (ר' ישמעאל בר' יוסי, פסח' קיט.). והיו ישראל עצבים שהיה יום חנוכת בית המקדש ולא היו יכולים לעשות (את קרבן התמיד) מפני שהיה ישן שלמה (מד"ר במד' י). אם נפשך עציבה אני טורדן מעכשיו (פסיק' רבת' לו). — ובסהמ"א: כמו שבני אדם עצבים כשמביא ההכרח אל שיהיו מעשה ידיהם נשחתי' כן אמר הכתוב ויתעצב אל לבו (ר"י אלבו, עקרים ב, יד). והתחיל התפחד ולהחרד ויאמר עציבה נפשי עד מות (נצחון ישן Wagenseil 42). — *ובהשאלה, מצֻמצם בדֹחק: כל אמות באמה בת ששה אלא הללו שוחקות והללו עצבות (רבא בשם רב נחמן, עירוב' ג:). — ובסהמ"א: משך מבוי בארבע אמות שוחקות וגובהו עשרים אמה עציבות רוחב הפרצה עשר אמות עציבות וכיוצא בהן לענין סוכה וכלאים (רמב"ם, שבת יז לו). ולזה כתב הרשב"א מה בין עצבות לשוחקות חצי אצבע לאמה (מהרי"ט, שו"ת ב יט, יז:).