ש"ז, מ"ר עֲצָבִים, עֲצָבֶיךָ, עַצְּבֵיכֶם, — א) צַעַר וּמַכְאוֹב גופני או רוחני, Kummer; douleur; sorrow: בְּעֶצֶב תלדי בנים (בראש' ג יו). ברכת יי' היא תעשיר ולא יוסף עֶצֶב עמה (משלי י כב). — ובמשמ' קֹשִׁי ורֹגֶז: מענה רך ישיב חמה ודבר עֶצֶב יעלה אף (שם יה א). — לחם עֲצָבִים, שאדם משיג בְּעֶצֶב ובדאגה: שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אכלי לחם הָעֲצָבִים כן יתן לידידו שנא (תהל' קכז ב). — ובסהמ"א: ושל כלאים האצבעות שוחקות פי' מרווחות כדרך השוחק שפוסק שפתיו והעצב [מדביקן] (ר"ח, עירוב' ד.). פחות מזה שיתן לו (צדקה) בעצב (רמב"ם, מתנות עניים י יד). הדאגה איבד הלב והעצב חולי הלב (ר"י חריזי, מוסרי הפילוספ' ב ט). וקראם עצבים לפי שהם עצב ויגון לקוראים אליהם ולא יענום (ר"י אברבנאל, זבח פסח, ד"ה שפך חמתך). — ואמר המשורר: קבל בפה סגור לימות עצב וכעס כפה מלב יום תעצב (ר"י אבן גיאת, את מחזה הוד, שער השיר 25). אשר חכו כיין הטוב ופיהו צרי עצב ועץ חיים שפתו (ר"ש הנגיד, הנרפא הזמן). בקראי ענני יום שבחיך עצבי ישכחוני שלח אורך וחמתך אורך ואמתך המה ינחוני (רשב"ג, אלהים אלי אתה). — ומ"ר: אמר השכל הטובה שלות נפשך ומנוחתה ממאפל קדרות העולם שהנאותיו מעורבות בעצבים ותאותיו נפסקות (ר"י א"ת, חו"ה ה). ובעבור זה יהיו המעלות אמנם אצל ההנאות והעצבים (סטנוב, ספ' המדות לאריסטו ב ב). ותכתוש כל אלה העשבים במכתש העצבים (ר"י חריזי, תחכמונ' מח). — ב) טרחה, עָמָל: בכל עֶצֶב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור (משלי יד כג). — ובהרחבה, פרי הָעֶצֶב, מה שאדם משיג בעֶצֶב, בעבודה, הון, נכסים: פן תתן לאחרים הודך ושנתך לאכזרי פן ישבעו זרים כחך וַעֲצָבֶיךָ בבית נכרי (שם ה ט-י). — ובסהמ"א: אך לנשים נתת חילך ועצביך לנכריה (ב"ז, ב"ס מט יט). נָגַשׂ את עֲצָבָיו, זמם מזמה: הן ביום צמכם תמצאו חפץ בכל עַצְּבֵיכֶם1 תנגשו (ישע' נח ג).