ש"נ, מ"ר *עֲקָרוֹת, — נקבה שאינה יולדת, באדם ובבהמה, unfruchtbar (weibl.); stérile (fem.); barren (fem.): ותהי שרי עֲקָרָה אין לה ולד (בראש' יא ל). ויעתר יצחק ליי' לנכח אשתו כי עֲקָרָה היא ויעתר לו יי' ותהר רבקה אשתו (שם כה כא). וירא יי' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עֲקָרָה (שם כט לא). לא תהיה משכלה וַעֲקָרָה בארצך (שמות כג כו). ואשתו עֲקָרָה ולא ילדה (שפט', יג ב). עד עֲקָרָה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה (ש"א ב ה). רעה עֲקָרָה לא תלד ואלמנה לא ייטיב (איוב כד כא). — ובבהמה: לא יהיה בך עקר וַעֲקָרָה ובבהמתך (דבר' ו יד). — ובמליצה לעיר, יושביה: רני עֲקָרָה לא ילדה פצחי רנה וצהלי לא חלה (ישע' נד א). — ובתו"מ: מתיבין לר' יודה הגע עצמך שהיתה עקרה ואין סופה לילד (ירוש' יבמ' ו ד). והיתה אשתו של פוטיפרע עקרה (פדר"א, לח). — ומ"ר: אברהם היה מתפלל על עקרות והן נפקדות (מד"ר בראש' לט). בשעה בנפקדה אמנו שרה הרבה עקרות נפקדו עמה (שם נג). — ובהשאלה, ואמר המשורר: והמשכיל אבי סכלות ומוליד בשכלו אם תבונה העקרה (ר"ש הנגיד, יריבוני אשר ידעו). וילדי המזמות לא מצאתים ולא היתה מזמתי עקרה (ר"י הלוי, שפתי היתה). — ואמר המליץ: ואיך עוד תהתל ותלד אמונים והיא מאמונים ומחן עקרה (עמנו', מחב' ז). ואמרו בוערים כי התבונות כבר זקנו והחכמות עקרות (ר"י שבתי הלוי, מלחמ' החכמה והעושר).