ד. פַּח

*, תוש"ז, מ"ר פַּחִים, — כמו נוֹפֵחַ, בשמוש בבטוי צִנִּים פַּחִים1: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים2 (כתוב' ל., וכן ב"מ קז:, ב"ב קמד:). — ובסהמ"א: אם תבא ר"ה יום ב יהיו צנים פחים והזרעים יהיו טובים (ר' יאודה אלכרסאני, ספ' סימני הרעמים והתקופות, כ"י ביהמ"ד שכטר). ואשב תחת אחד השיחים להמציא רפואה לצנים פחים והנה איש ראיתיו מרחוק הולך לתומו לבלי חוק (ר"ז אלצ'אהרי, ספר המוסר, מטמוני מסתרים, כ). — ואמר המשורר: השמר מצנים פחים כי זה לך מפיד יום פדיון (עמנו', מחב' כג, 181).



1 [מלשון הכתוב במשלי כב ה, שהובא בערך ב. פַּח.]

2 [[פרש רגמ"ה (ב"ב קמד:): הצנה הנופחת. וכן רש"י בב"מ: קור הנופח, ובע"ז ג:, פרש וז"ל: צנים צנה פחים חולה הבא על ידי חום כמו עד שיפוח היום, ע"כ. ובכתוב' ל., פרש: קור וחום וכן מביא רשב"ם בב"ב והתוספ' בע"ז ג:, והם גוזרים אותו מן ג. פַּח. והרשב"ם בעצמו (ב"ב שם) מפרש כמו ב. פַּח.]]

חיפוש במילון: