*, ת"ז, מ"ר צַנִּים, צִנִּים, צינים, — מים צוננים: שאם כוייו בשפוד על כף ידו וצבת, על כף רגלו וצבת, או שהטיל עליו שלג או צינים במקום שאינו נראה חייב לרפותו (ירוש' ב"ק ח א). משל למוליאר של זהב, בקש צנים הוציא ממנו, בקש גחלים הוציא ממנו (מד"ר שמות כה). — °שטח הַצִּנִּים, שטח של קֹר: יתחממו מימי הים והנהרות ויתדקדקו חלקיהם וישובו אידים דקים וינשאו באויר ברקיע עד שיגיעו אל שטח הצנים ויעברו כדור הרוח יקררו שמה ויתקבצו ויפלו ויתעבו ויתרכבו וישובו ענן וערפל (שם טוב הטורטושי, הקד' תרג' ספר השמוש לאלזהרוי, בודל'). — צִנִּים פַּחִים1, במשמ' צִנָּה נופחת, קר נופח: הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים2 (כתוב' ל., (ב"מ קז:), (ב"ב קמד:). —  ובסהמ"א: במשמ' זו עי' ד. פַּח. — ואמר המשורר: הבט שיבות יום זרקו בך כי המה לך צנים פחים (רמב"ע תרשיש ה, 54).