*, ש"ז, מ"ר סמ' פְּחֵי1, — פְּחֵי נֶפֶשׁ, כמו מַפַּח נפש: הלכו בפחי נפש (מדרש תנאים, הופמן דבר' לא יד). בראשונה היה אדם עולה לירושלים לדין עם חבירו והיה הדיין אומר לו בקע לי שני בקעיות עצים מלא לי שתי חביות של מים והיו יציאותיו כלין והיה יוצא משם בפחי נפש (ר' יוחנן, פסיק' דר"כ, בובר, קכג.). שסופכם לילך בפחי נפש כראשונים (תנח' בלק ט). ובסהמ"א: אז הלכו כלם בפחי נפש ומן המעלילים עשו שפטים (ר"ש וירגא, שבט יהודה, הנובר, 49). שבחולי זה (מרה שחורה) יפסד הדמיון והכח המחשב ויקרה לו הצער והדאגה ויפחד וירעד ויגעש בפחי נפש (ר"י אברבנאל, פרוש ש"א יו, ובעתתו רוח רעה במקור נדפס 'ורוח הסרה'). התרעמה א' והקפידה כל כך על שהוא ית' התחיל לבראת עולמו בב' רק עמדה לה מרחוק בפחי נפש ושתקה (פענח רזא עה"ת, בראש' ב.). — וצרוף° פְּחֵי מַפָּח, ואמר הפיטן: מנת כוסם פחי מפח הגשימם (ר' שלמה, אני יום, סליח' יום ג').