ש"נ, מן א. פחז, בכנ' פַּחֲזוּתָם, — מדת מי שהוא פּוֹחֵז1, Leerheit, Wortlosigkeit; futilité, frivolité; emptiness, worthlessness: הנני על נבאי חלמות שקר נאם יי' ויספרום ויתעו את עמי בשקריהם וּבְפַחֲזוּתָם ואנכי לא שלחתים (ירמ' כג לב). — ובסהמ"א: ואסירה כל בדיליך אלו אותם המבדילים שונאי ישראל מן הקב"ה בשקריהם ובפחזותם (רש"י, שבת קלט.). ואולי נאחז ונסתבך בסבכי פחזותם ובענפי שקריהם (רמב"ם, אגרת תימן, ה.). נפתה אחרי הבלי האלילים ואמונתם ונמשך אחרי שקרותם ופחזותם (ר' אברהם בר חסדאי, בן המלך והנזיר, שער טז). הניחו לעיף ישראל שהוא עיף ויגע בצרות רבות שיבאוהו הניחו לו והורוהו דבר ה' בו ינוח ולא תתעוהו בשקרותיכם ובפחזותכם (רד"ק ישע' כח יב). חוטאים ומחטיאים בפחזותם בני אל תלך בדרך אתם (שלמה אלעמי, אגרת המוסר, פס' פלס מעגל). — ואמר הפיטן: אובות וידעונים לא תלמדו ומשאול בפחזותם הוסרו (רסע"ג, תרי"ג מצוות, קובץ מע"י גאו' קדמ' ב 32). ומאתם לפני פי החירות היתה חניתם בין מגדל ובין הים באמצעיתם לפני בעל צפון הנשאר מכל אלילי פחזותם (חסדי ה', סלוק ז פסח). אלה בשגיון עין רעיון ואלה בהגיון שוא קנאוני ובפחזותם ובחזותם ועליצותם יכעיסוני (שננו לשונם, אהבה לפ' וירא). — ואמר המשורר: ועת ארחו לחברה צורריך ועליך הפוך את לב אדונך ועת קמו בפחזותם לקומם וקם נגדם דבר צורך וקונך (ד"ה של יהודי מצרים וא"י, יעקב מן, ב, 265).