פָּכַח
* 1, קל לא נמצא.
— פִע', *פִּכַּח,— פִּכַּח את השֵנה או את היין וכדו', התיר והפיג אותם, austreiben; chasser, faire sortir; to drive out: יין קשה שינה מפכחתו (ר"י, ב"ב י.). — ואמר המליץ: אנשים בדחנים אנחנו וכשאנו רואים אדם שלבו דואג ונפשו עצובה מפכחים אנו צערו בדברינו (ר"א צויפל, שלום על ישראל ב, 21).
1 [הפעל נמצא ראשונה בתלמוד בבלי ובארמית, ומשם עבר אף לעברית. כנראה אינו אלא מבטא שונה של השרש פקח העברי, ועקר משמעותו: פִּתַּח והתיר, שִלח וגרש.]