1, ש"ז, מ"ר פִּסִּים: וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פִּסִּים (בראש' לז ג). ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הַפַּסִּים אשר עליו (שם שם כג). ועליה כתנת פַּסִּים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים (ש"ב יג יח). — ובסהמ"א: אראמות וגביש, פרשו בו שהוא מין ממיני השרד והפסים (ר"י א"ת, סה"ש לריב"ג, גבש). — ואמר הפיטן: בכפל כתנת בד יכסה שארו וכו' בם יפן מלא כל הארץ כבודו ויסיר דאגת כתנת הפסים (יוסי בן יוסי, אתה כוננת עולם ברב חסד, עבודת יוה"כ, מחז' איטל' ב, ריד:). כי היתה סיבה סבה סלולה בכתנת בד לפני נורא עלילה סוד פסים תסיר ומעבד (רשב"ג, עבודת יוה"כ, 149,Elbog., Stud.). הטיב וזרק והקטיר וכו' ופשט פסים ירד בקודש וטבל וקדש ועט פלוסים (ראב"ן, אכפרה, סליח' מוס' יוה"כ). — ואמר המשורר: כתנות פסים לבש הגן וכסות רקמה מדי דשאו (רמב"ע, כתנות פסים, דוקס 97). וארץ משבצות זהב לבושה ומשי כתנותיה ופסים (הוא, הריח מר, שעה"ש 69). מטר שחק בעת רדתו פני הגן לאט שוה ועל פניו כסות פסים ומשי הזמן שוה (הוא, תרשיש ג, 40).
1 [המחבר לא פרש. ואמנם התרגומים והמפרשים רואים במלה פַּסִּים מ"ר של פַּס (משרש פסס ועי' לקמן), מלה הנמצאת בלשון החכמים בעבר' ובארמ' במשמ' פַּס יד וּפַס רגל, כף היד והרגל. בכתבות כנעניות (עי' סלושן, אוצר הכתובות הפניקיות, 129 18 20; שם 11 142) בא פס כשם לתעריף מנת הכהנים בקרבנות, כנראה לא לוח סתם, אלא במשמ' פיס של כהנים אבל אולי מוטב לחבר פס זה עם פַּס במשמ' מס. בסור' בא פס בפרט במש' גורל (עי' פִּיס, הערה), ועי' אף פִּסָּה. אך קשה למצא מכאן פרוש אפשרי לצרוף כֻּתֹנֶת פִּסִּים, וע"כ נחלקו התרגומים והמפרשים בבאור המלה הזאת. ת"א (כיתונא דְפַּּסֵּי) אך מעתיק את המלה העברית, ואמנם אפשר שכונתו כאחת הדרשות במד"ר בראש' פח: שהיתה מגעת עד פס ידו, דבר אחר שהיתה דקה וקלה ביותר ונטמנת בפס ידו, ע"כ. אך אין ליחס לת"א את הפרוש: כתנת בעלת שרוולים, שאין לו כל עדות קדומה. השבעים (χιτῶνα ποιϰίλον) והוולג' tunicam polymitam מבינים כתנת מגֻונת, צבעונית, בעלת צבעים רבים ושונים, ואולי הגיעו לפרוש זה באחת הדרכים שהלכו בהן אף הפרשנים העברים בימי הבינים שהבינו פַּסִּים במשמ' חלקים, חתיכות, כדגמת פַּסֵּי, פִּסּוֹת יד. וזה לשון ריב"ג: בגד של משי ונקרא מצורתו כלומר שכל זרת ממנו היה מצבע בפני עצמו נגזר מפס ידא ותרגום וכפות הידים ופסת ידהא וכמהו מי אפסים וכו'. ורש"י: לשון כלי מלת כמו כרפס ותכלת וכמו כתונת הפסים דתמר ואמנון. וראב"ע: כתונת מרוקמת פסים כמו פס ידא בלשון ארמית. רד"ק: היה מצבעים רבים שכל פס ממנו היה מצבע בפני עצמו וכו' ומזה יהיה פסת בר בארץ כלומר חלקת בר ואדוני אבי ז"ל פירשו כמשמעו מענין פס ידא כלומר יזרעו כף מלא תבואה וכו' וכתב כי שרש פס ידא כתנת פסים פסס והוא הנכון והדגש לאות, ע"כ. ואמנם כל הפרושים האלה דחוקים הם, כי אין פס בעקרו אלא קצה, חתיכה קטנה, ולא יתכן לאמר כתנת פסים במשמ' זו. וכן אין ממש בהצעות החדשים המחברים מלה זו — על סמך הפרוש המפקפק: צבעוני — עם שם העוף פַּסְפַּס (ברוז) באשור'. ואולם כנראה אין פַּסִּים מ"ר מן פַּס, אלא ש"ז על משקל צָדִּיק, פַּטִּיש משרש פסס, פשם, שמשמ' באשור' עטף וחסם סביב סביב, ממש כמשמ' שׁמל شمل בערב' שממנו שִׂמְלָה בעבר'. וכמה שמות נגזרו משרש זה באשור': פַּשֻׁמוּ, פֻּסֻמֻ, צעיף, רסן; פַּסֻנְתֻּ, רשת, מחסום; נַפְּסַמֻ, רסן; ז"א שכלם מורים על בית ראש, המכסה את ראש האדם והבהמה, ונראה לאין ספק כי פַּסִּים הוא פֻּסֻמֻּ האשור' במשמ' בית ראש, וכתנת פסים היא כתנת בעלת בית ראש.]